עצב ואושר (תנו לסיפור הזדמנות)

המורה נשען אל השולחן רגליו מוצלבות וחיוך שובב מרוח על פרצופו. איך הוא אוהב לספר את הסיפור הזה.
"אומרים שעצב ואושר היו תאומים. ואף על פי שהם נולדו מאותה אמא ומאותו אבא הם היו כול כך שונים שהיה קשה להאמין שהם אחים." המורה אמר בזמן ששיחק עם העט שלו.
"ואפילו שהם היו כול כך שונים ואפילו שהם תמיד רבו והלכו מכות עצב ואושר היו החברים הכי טובים. הם עשו הכול ביחד ואהבו אחד את השני כול כך חזק עד שפשוט אי אפשר לבטא את זה במילים"
"אני לא מבין את זה!" דוני אחד מילדי הכיתה נעמד וצעק, הוא היה ילד בן 12 נמוך עם שער חום ועיניים ירוקות "זה פשוט טיפשי מי ירצה להיות החבר של הניגוד המוחלט שלך? אתה כנראה תשנא אותו!"
"אה! פה אתה צודק" המורה ענה ודוני התיישב חזרה במקומו "אבל תמיד יש את היוצאים מן הכלל ואושר ועצב היו כאלו. אתה מבין, הם היו חברים כל כך טובים שאושר לא הצליח להסתדר בלי עצב ועצב לא הצליח להסתדר בלי אושר עד שבסופו של דבר הם הפכו לצמד בלתי נפרד 'אושר ועצב' .
והכול היה יפה בשבילם עד היום שביקשו מעצב לעזוב.
משום מה אנשים תמיד שנאו את עצב ואהבו רק את אחיו, אושר. ואושר שהיה חבר כל כך טוב החליט לעזוב גם הוא כי כמו שאתם יודעים חברים הכי טובים אף פעם לא נוטשים אחד את השני!.
וככה אושר ועצב עזבו את העיר , יש אנשים שאומרים שהם עזבו את המדינה ויש עוד אנשים שאפילו מאמינים שהם עזבו את היבשת והמטורפים באמת מאמינים שהם עזבו בכלל את כול העולם."
"אז מה קרה לאושר ועצב בסוף?" דוני שאל. מבטו של המורה שקע לעבר הרצפה.
"האמת? אני לא יודע. הם פשוט אף פעם לא חזרו. אנשים מאמינים שהם פשוט נעלמו. ועבר כל כך הרבה זמן מאז שהם עזבו עד שאנשים פשוט שכחו מי אלו אושר ועצב או למה הם בכלל הם עזבו.
אולי הם פשוט יושבים איפשהו מחכים לאיזה זר שירצה שהם יחזרו."
"אבל אם כולם שכחו מהם איך מישהו יכול לבקש שהם יחזרו?" לזלי אמרה.
מבטו של המורה התרומם לעבר התלמידים וחצי חיוך צץ לו מצדו הימני של הפה "את רואה לזלי, זאת בדיוק הבעיה. עצב ואושר פשוט יושבים ומחכים לבקשה שכנראה לעולם לא תגיע."
"עצב ואושר האלו די מפגרים !" דוני התפרץ שוב "בשביל מה סתם לשבת ולחכות?! אם הם רוצים לחזור שפשוט יחזרו! הם לא צריכים את הרשות של אף אחד!"
"דוני! דוני! תירגע! "
"לא! הסיפור הזה מפריע לי! ואם אושר בכלל רוצה לחזור למה הוא בכלל עזב?! ואם עצב לא רצה לעזוב למה הוא בכלל הקשיב לאנשים?! אני ממש לא מבין את הסיפור הזה!"
"שב דוני" המורה אמר "זה סתם סיפור עם"
דוני רטן והתיישב חזרה ביסאו בכעס מוגזם ומופגן.

"למה הסיפור הזה מציק לך כל כך?" תומס חברו של דוני שאל אותו לאחר השיעור.
"אני לא יודע! .. זה פשוט… מציק לי!" דוני נאנח.
דוני הציץ מהחלון של המסדרון ילדים אכלו ודיברו בכל רחבי החצר הכול נראה נורמאלי.
אבל דוני ידע שזה לא נורמאלי.
דוני ידע שחסר פה משהו, כי בעולם ללא עצב ואושר אין ילדים שרצים או משחקים בהנאה ואין את הילדה שבוכה בצד בגלל ריב עם חברה שלה או ילד שהולך מכות עם החברים שלו אין את הצחוק הקטן של הילדים שתמיד משתולל בחצר משחקים אין אפילו חיוכים שם כי ילדים הם לא זייפנים כל כך טובים.
דוני שנולד לתוך עולם כזה לא ידע מה חסר ומה צריך להיות אבל אתם מבינים זה הקטע עם ילדים עקשנים כמו דוני כשמשהו מפריע להם הם לא מתכוונים לוותר עד שהם יפתרו אותו ולדוני משהו הפריע הוא לא ידע מה זה אבל הוא ידע שמשהו חסר לו בראש ובחיים.
דוני התחיל לרוץ לעבר החדר של המורה, הוא ידע שהוא מגזים ושהוא לוקח את הסיפור הזה טיפה יותר מידי ברצינות אבל דוני הוא ילד עקשן, הוא לא מתכנן לוותר.
דוני התפרץ לחדר של המורה ותפס אותו לוקח ביס מהתפוז שלו.
"למה הם לא חוזרים?" דוני תקף "אם אושר ועצב רוצים לחזור הם צריכים להפסיק להקשיב לכל טמבל ברחוב ופשוט לחזור!"
"דוני מה אתה עושה פה?" המורה שאל .
"תענה לי! למה הם לא מוכנים לחזור?"
"דוני זה רק סיפור עם! מה אתה מצפה שאני אומר לך. לא אני כתבתי אותו"
"לא! אם אושר רוצה לחזור הוא פשוט צריך היה לחזור! אף אחד לא סילק אותו! ואם עצב רוצה לחזור שיפסיק להקשיב לכולם ופשוט יחזור!"
"אני לא יודע למה הוא לא חזר זה לא מסופר בסיפור!"
"אז אתה תספר לי! זה סיפור עם, לא? אתה חלק מהעם!"
"מה אתה מצפה שאני אומר לך?" המורה מלמל ואז נאנח "אם הייתי אושר לא הייתי רוצה לחזור בלי החבר הכי טוב שלי, ואם הייתי עצב לא הייתי רוצה להיות במקום שלא רוצים אותי בו."
"אבל חשבתי שאנשים אהבו את אושר! ואם הם רוצים שהוא יחזור למה הם פשוט לא ביקשו מעצב גם לחזור?" דוני שאל.
"כי אף אחד לא אהב את עצב! הוא כנראה היה חרא בן אדם שאף אחד לא אהב, זה קורה לפעמיים בחיים."
"זה מפגר! אף אחד לא יכול לצפות שיהיה לו תמיד רק טוב! אבל זה לא אומר שפשוט צריך לוותר על אושר בגלל שהם לא אוהבים את עצב!. לפעמיים זוכים ולפעמיים מפסידים אבל זה לא אומר שצריך להפסיק להמר! כי אז איבדת הכול!"
"דוני זה רק סיפור." המורה אמר בשקט.
לדוני לא היה אכפת הוא שנא מוותרים, הוא שנא אנשים חלשים והוא שנא את העולם שבו הוא חיי כי בעולם בלי הפסדים אין ניצחונות. ודוני יותר מהכול רצה להפסיד.
המורה צפה בדוני הנרגז וידע שהוא צריך לעשות משהו, "תגיד דוני, מה אם הוא עצב היה בן אדם נוראי כל כך נוראי עד שהוא הרס חיים של אנשים גם אז את חושב שצריך שהוא יחזור אולי פשוט עדיף בלעדיו."
"לא אכפת לי כמה הוא נוראי ולא אכפת לי כמה המצב היה יכול להיות גרוע כשהוא בסביבה. אנשים צריכים לרצות אותו כי אם עצב יגיע ויהרוס הכול אושר תמיד יגיע אחריו כי הם חברים הכי טובים וחברים הכי טובים תמיד הולכים בייחד לכול מקום, ואנשים רוצים את אושר.
אנשים צריכים את עצב, אנשים צריכים לרצות שהוא יהיה פה כי כך הם ידעו שעוד מעט אושר יגיע.
אני רוצה את עצב כאן!" דוני צרח והצביע על הרצפה.
"די דוני תירגע זה כולה סיפור" המורה פקד "לך להפסקה ולאכול את הכריך שלך".
דוני יצא מהחדר של המורה בידיעה שזה לא רק סיפור.
דוני קיווה שעצב חזר שאולי רק אולי הוא שמע אותו .
דוני נעצר. מה אם הוא לא שמע אותו? מה אם הוא דיבר חלש מידי.
עיניו של דוני התעוררו לרגע אחד . דוני התחיל לרוץ ברחבי המסדרון, פותח כול חלון שהוא עובר לידו.
אתם מבינים זה הקטע עם ילדים עקשנים כמו דוני אין שום סיכוי שהם יוותרו עד שהם יהיו בטוחים שהם יצליחו.
דוני נעמד באמצע המסדרון לקח נשימה כל כך עמוקה עד שהיא מילאה את כול הריאות שלו וצרח "עצבבבב! בוא לפה עכשיו חתיכת שמוק מסריח שכמוך! כי יש מישהו כאן שרוצה לסבול ממך!" הקירות והחלונות רעדו מעוצמת הצרחה.
דוני התנשף הוא תהה אם זה עבד או שאולי הוא סתם משתגע אבל שנייה לאחר מכן ליבו קפץ כי שנייה לאחר מכן הוא הרגיש את זה את הכאב שמפיל אותך לקרקע ואז לרגע אחד הוא גם הרגיש את התחושה הנפלא ביותר כשהוא התרומם וליבו קפץ מרוב שמחה.
דוני התחיל לרוץ לעבר הרחבה רק כדי לצפות בחבורה של ילדים שנפלו לרצפה מרוב הלם מהתחושות המוזרות האלו.
דוני חייך חיוך כל כך גדול בזמן שהרגיש את הכאב הזה.
כי כמו שבטח הבנתם זה הקטע עם ילדים עקשנים כמו דוני הם אלו שיסבלו הכי הרבה מעצב אבל ייהנו הכי הרבה מאושר.