רוחות היער

הייתי אז ילדה קטנה וסקרנית, בת שש אני חושבת. במשך השנה גרתי עם אימי בעיר הגדולה, ובקיץ כשהייתה יוצאת לסבב התערוכות שלה הייתה משאירה אותי אצל דודי בכפר שליד יער הרוחות, שנקרא כך עקב שמועות שגרים בו שדוני יער. כששאלתי את דודי על כך היה עונה לי בעיניים בורקות "לפעמים אני רואה אותם בזווית העין, אך הם תמיד אינם כשאפנה את ראשי לכיוונם" הייתי מצחקקת, כמו שצחקתי כשאמא סיפרה לי שהבובות בחדר מתעוררות לחיים בלילה… דוד מצחיק.
באותו קיץ יצאתי לחקור את היער המסתורי, בלי שהדוד ישים לב. אני זוכרת כל חלק ביער הזה: העצים הגדולים והכתומים משהו, הדשא הרך והטרי, ובעיקר את עשרות סוגי הפרחים ששכנו בו, פרחים שלא ראיתי מימיי ולא אראה עוד. אני הקטנה קטפתי מהם במרץ, מתכננת להפתיע את הדוד, שלא יכעס שברחתי… רגעים הפכו לשעות ואני כבר התחלתי להתעייף, הרי הייתי קטנה, ורגילה לישון בשש… התחלתי לחזור על עיקבותיי, אך יציאה אין. אחרי שהלכתי והלכתי כבר נגמרו בי הכוחות, התיישבתי על הדשא הקר והתחלתי לייבב ולבכות.
"מה קרה לך ילדה? "
הפניתי את ראשי אל עבר הקול, שהתגלה כאדם לבוש מסיכה, אז חשבתי של חתול אך אולי היה זה שועל…
" באת לעזור לי! " צעקתי בשמחה ורצתי לחבקו, אך ההוא המוזר התחמק ונתן לי ליפול על פניי
" אסור לבני אדם לגעת בנו, אחרת נעלם"
חשבתי לרגע, ואז ניסיתי לתפוס אותו, לראות אותו נעלם, אך הוא התחמק ממני ובשלב מסויים כשכבר נמאס לו לברוח ממני, תפס מקל והכה בראשי, לא חזק מאוד אך מספיק כדי לגרום לי להבין
"אווץ'! בטח שאתה לא בן אדם! מי מרביץ לילדה קטנה סתם ככה?? "
" אמרתי לך ילדה, אני אעלם אם תגעי בי, לתמיד" קולו נשמע רציני הפעם, אם כי לא ראיתי את הבעות פניו.
"בואי אחריי, לא תוכלי לצאת מן היער הזה לבדך, כך החליט אל ההרים" הוא הושיט לי את המקל שחבט בי איתו לפני כן כדי לעזור לי לקום. ניערתי מראשי את העלים שהסתבכו בשערי הפרוע ונעניתי לעזרתו של האיש המוזר,
"אין לך פנים? לכן אתה לובש מסיכה? " שאלתי, עדיין אוחזת במקל שהושיט לי
" יש לי פנים" הוא צחק "אין סיבה מיוחדת שאני לובש אותה" לא האמנתי לו, אך המשכתי ללכת לצידו עד שהגענו לכניסה של היער, זאת שנמצאת מרחק הליכה מביתו של דודי
"תודה…. מה השם שלך בעצם? " צעקתי אליו תוך כדי הליכה, הוא שתק בתגובה ורק כשכבר הייתי רחוקה מאוד הוא צעק לי
" ג'ין". אני חושבת שקולו היה מחייך, אך אינני יודעת…
כשהגעתי הביתה הדוד כעס עליי וצעק עליי ואני בכיתי, מבטיחה לא להעלם שוב, אך במוחי כבר תיכננתי את הביקור הבא שלי ביער…