רוחות היער- חלק ב'

בבוקר למחרת המפגש שלי עם איש המסיכה ביקשתי רשות מדודי לצאת לטייל ביער, הייתי גדולה מספיק להבין שהדוד עשוי להעניש אותי אם אברח שוב.
"אנה מתוקה… " היה נראה שרצה לומר משהו אך במקום זאת הוא נאנח וסימן לי בידו שאלך
" שמרי על עצמך". לא הייתה מאושרת ממני באותו רגע, קיפצתי אל מגירת הממתקים ה"חבויה" של הדוד והכנסתי שתי סוכריות על מקל אל תיק קטן ויצאתי החוצה, קורנת כמו השמש החמימה של הקיץ.
כשהגעתי ליער הוא חיכה לי שם, ממש בפיתחו של היער
"היי ילדה קטנה" הוא הרים את ידו לשלום
"אנה" אמרתי במבט זעוף מעט, אני לא ילדה קטנה!
"חשבתי שאמרתי לך אתמול, אם תכנסי ליער לבדך לא תוכלי לצאת ממנו" חייכתי והושטתי לו סוכריה אחת מתיקי
"לכן אני הולכת איתך". האיש המוזר השרה בי מן ביטחון לא מוסבר כשצעד לידי, למרות שפניו היו מכוסות, למרות שהיה נותן לי ליפול ולמרות שלעולם לא אוכל לאחוז בידו…
"אני רוצה שתראה לי איפה הפרחים הכי יפים ביער! "
ג'ין גיחך "כן גבירתי" והוליך אותי אל מעמקיי היער. באמצע הדרך ראיתי משהו בזווית עייני, נזכרתי בדבריו של דודי ומיד הפניתי את ראשי, אך הוא לא נעלם. עמד שם שדון שחור עם עיניים גדולות סגולות. ברחתי מאחוריי גבו של ג'ין בפחד טהור, ג'ין בכלל לא נראה מפחיד כמוהו…
"תיזהרי בת אדם לא לגעת בג'ין, תזהר ג'ין מבת האדם" קולו של השדון היה כמו הד חסר קול, ליחשוש צורם… "אני יודעת, אני לעולם לא אגע בו! עכשיו לך!" דמותו השחורה הרעידה כל שריר בגופי, הפחד החניק אף את דמעותיי…
"הפצ'י! " ג'ין זייף עיטוש והצל השחור הפך כהרף עין לשועל וקיפץ הרחק משם
" הוא משנה צורה, מפחיד את בני האדם כדי שלא יפריעו לנו, שלא יגעו בנו…. " דבריו של ג'ין לא הצליחו להרגיע אותי לחלוטין אך ידעתי שאם אצמד אליו אהיה בסדר. לאחר הליכה ממושכת הגענו אל קרחת יער עצומה, או שאולי רק היה נדמה לי כך מאחר והייתי קטנה בעצמי… המקום היה מכוסה בפרחים יפהיפיים עם עיטורי זהב דקיקים, 'מעשה ידיו של אל ההרים' כפי שטען ג'ין. זרקתי את תיקי על הדשא ורצתי לאסוף אותם במרץ, ריחם המשכר של הפרחים מילאו את נישמתי באושר, ואני החזרתי להם בחיוך חושף שיניים. כשקמתי עם ידיים מלאות ג'ין לא נראה באופק. החרדה הספיקה למלא את ליבי אך לרגע ואז ראיתי אותו, שוכב על הדשא הרענן, סביבו עשרות פרחים כחולים-זהובים
"ג'ין? "
ג'ין לא הגיב, חזהו עולה ויורד בקצב איטי… הוא כנראה ישן…. הנחתי את הפרחים לצידי והושטתי את ידי למסיכה, זה יהיה בסדר אם אגע בה ולא בו, נכון? ידיי רעדו מעט למגעה הקר של המסיכה , וכשראיתי שדבר לא קרה הרמתי אותה מעט, חושפת תחתיה את פניו של ג'ין- בהירות, עם עיניים תכולות. פנים אנושיות… ומחייכות
"אני נראה דיי נורמאלי, נכון? קשה לומר שאני לא אדם בלי המסיכה, זה למה אני לובש אותה"
מהבהלה שמטתי את המסיכה על פניו של ג'ין וההוא הרים אותה אותה מעט וחייך
"אנה, בואי נחזור". אספתי את הפרחים שקטפתי מהדשא ונתתי אותם לג'ין "בוא נחזור" אמרתי גם אני ודילגתי אחריו בדרכיו המפותלות של היער. כשהגענו לכניסה ג'ין עדיין אחז בזר הפרחים שלי
"אתה לא יכול לצאת מהיער לפעמים? " השאלה סיקרנה אותי כבר זמן מה. ג'ין נשען על עץ אלון רחב
"היער נותן לי חיים, לא אוכל לצאת.." ריחמתי עליו קצת, לא הייתי רוצה להשאר בביתי לנצח…
"אז נפגש מחר? "
" נפגש מחר" ובעודו מדבר נחת פרפר על ראשו, כאילו היה הוא עוד עץ ביער…
מחר אנסה לתפוס פרפרים אולי.