צ'יפס והשתקפות של כוכבים

(ולעכשיו זה הולך להיות של דיסני, בלי מוזיקה ובלונים)
אנחנו בורחות לחדר עם קערה ענקית של צ'יפס, בקבוק קפוא של קולה וענן של צחקוקים.
יש לה עניים של דבש, באור הזה-הצהוב-של המנורה והיא אומרת לי שכואב לה הראש.
'נו' אני מתעצבנת 'אבל מה עם כל האוכל? ולראות סרט? אל תרדמי לי עכשיו, אני לא יוצאת בחזרה'
אני מסתכלת עלייה כשהיא מתכרבלת על המיטה, ומכסה את הראש בברדס וורוד.
אני לא מצליחה לשמור על פרצוף ישר: 'את ניראת כמו תות' אני צוחקת והשמיכה הירוקה פרוסה סביבה כמו עלה.
היא נוחרת אבל מורידה את הברדס 'בסדר, אני לא הולכת לשון. אבל אין סיכוי שאני רואה משהו. פשוט אין'
'אוקי' אני נאנחת ומתיישבת לידה, מניחה את הצ'יפס בינינו ולוקחת אחד. חם. 'אז מה עושים?'
'כלום'
'מה כלום?!' אני מתעצבנת 'פשוט תשבי כאן ותסתכלי עלי אוכלת?'
'כן'
'יופי!'
יופי'
אני מכרסמת את הצ'יפס ולא מביטה בה. אני חושבת שהיא אגואיסטית, מגעילה ולא אכפתית. ושאין סיכוי שאני יוצאת שוב החוצה אל כולם.
'בסדר' אני שומעת אותה פתאום אומרת 'אז תספרי לי סיפור'
'מה?' אני מגחכת ופוערת עניים
'כן. ספרי לי ספור'
'על מה?' אני שואלת
'לא יודעת. כל דבר. מה שבאלך, אני מקשיבה'
בא לי לחבוט בה, אבל אני רק אומרת, מסתכלת על ידיי: 'אני לא יודעת להמציא סתם סיפור'
'אז תקראי אחד. תבחרי ספר ' היא מחייכת, כאילו שזה פשוט ומצביעה על המדף. אני מביטה בה. לא נראה בכלל שכואב לה הראש
'טוב!' הקול שלי נשמע חד וגבוה. אני קמה בהפגנתיות מהמיטה וניגשת למדף. הוא עמוס בספרים. יש אפילו ספרים שעומדים על ספרים. לא אכפת לי השם, אני בוחרת אחד דק ומתפורר טיפה. בריח של פפריקה.
אני חוזרת למיטה ומתיישבת, כשהוא מונח על ברכיי. על הכריכה מצוייר גבר חשוף חזה עם כנפיים, ירח מאחוריו. ובמקום כוכבים: שלוש פייות זערוריות.
'טוב, אז את מתחילה? ' היא שואלת.
אני חושבת שזה יהיה מגוחך ומטומטם. אני נוחרת. אבל אני פותחת את הספר בזהירות, עוברת את ההעמודים הראשונים ומתחילה לקרוא.
זה מתחיל בהיה היה. אני כמעט צוחקת.
אני עוברת את הפסקה הראשונה ברצף, אבל אז בפסקה השנייה הקול שלי נשבר פתאום.
'תקראי לאט' היא רק אומרת, אני מהנהנת וממשיכה. אני עוברת עוד חצי עמוד לפחות, הקול שלי נשמע לי כל הזמן מגוחך. והמילים פתאום מתערבבות לי, נתקעות בין השיניים והופכות לקשקוש.
'תנשמי' היא רק אומרת 'ותקראי יותר בקול'
אני מרימה אלייה עניים בכעס 'זה מטומטם'
היא מושכת כתפיים 'פשוט תפסיקי לחשוב על מה שאני שומעת ותקראי' היא אומרת 'תחשבי על הסיפור'
אני מרכינה את ראשי אל הספר וחוזרת לקרוא. הם מתארים אגם: 'כמו מראה ענקית של שמי הלילה, קסם שמביא את הכוכבים והירח אל האדמה'
זה מוצא חן בעניי, ואני מדמיינת, את- מון – הגיבור, שוחה באגם מנסה לתפוס את הכוכבים בידיו. ניצוצות מים מפוזרים סביבו, והוא זועם. אפילו שהוא מבין שזה רק השתקפות: 'למה אתם מתגרים בי אלים, עם יופי שכזה, הזוהר בהשג ידי?' הוא צועק.
אבל אז קול מהדהד, עבה וחזק, נשמע:
'כי בא לנו' הוא אומר.
ומון קופא.
ואני צוחקת, פשוט לא ציפיתי שזה יהיה כל כך…רגיל.
'זה חמוד שאת צוחקת' אני שומעת אותה לידי ומרימה עניים מהמילים. מהספר.
היא מחייכת אלי ואני מחייכת חזרה. אני לוקחת צ'יפס אחד וממשיכה אל תוך האגם והיער שסביבו והפיות שמחכות אלים בבריטון דמוי רובוט.
וזה רגע יפה, אני חושבת, בלי מוזיקה ובלונים. אני מקריאה לה ספר, מתבלבלת במילים, והיא מתכרבלת לידי, כמעט מפילה את הקערה של הצ'יפס.
אנחנו שוחות בסיפור, ואני מרגישה רק טיפ טיפה מגוחכת