פיות הכפור

הפיות הגיעו גם הלילה, היה להן ריח של חורף ואורות ערפל רקומים בכנפיים.
צחקתי, הקור חודר לי לעצמות,
'מה?' תום לחשה, היא שכבה לידי, עם רגל אחת מחוץ לשמיכה ופלאפון זוהר ביד.
שתקתי ורק המשכתי להסתכל בפיות
בסוף לחשתי: 'את מכירה את זה שאת רוצה משהו כלכך עד שהבטן שלך כואבת והגרון שלך שורף ואת כועסת אבל לא באמת'
'מה- -!' היא התחילה והשתתקה 'אריאל- – ..כן, כן אני מבינה למה את מתכוונת'
היא התרוממה פתאום, מפילה את השמיכה מכתפיה ומבהילה פיה אחת. חייכתי. מתחתי את ידיי בזהירות, מניחה אותם על הבטן
'מה גורם לך להרגיש ככה?' שאלתי אבל לא חיכיתי לתשובה 'כשאני רק חושבת על גשם וכפור וחורף- -' נרעדתי 'אני ישר מרגישה את זה וזה- -' השארתי את המילים תלויות מעלי ולקחתי נשימה עמוקה.
(כשהרוח שרה בעלים, היום נצבע בעננים. אפור.)
'בררר' תום הצתמררה, מחבקת את עצמה בשמיכה 'איכס חורף! הכל כזה קר וקודר. זה מכניס אותי לדיכאון זה- -'
(הטיפות כמו לטיפות על העור והאור בחרכים: סלילי זהב במרחקים)
'זה כי לא התקדמת מגיל הגן' אמרתי, קוטעת אותה, צוחקת כנגד פנייה המזדעפים: 'מה, את בעצמך!'
'תחשבי על זה' אמרתי, חושבת על זה 'זה מה שתמיד למדו אותנו, שמים כחולים ועננים כמו צמר גפן, את יודעת מציירים דשא משולשים כזה ושמש שניראת כמו עכביש צהוב ופרפר עם חוט מאחוריו וזה-' שתי פיות המריאו ברוח פרצים, קוטעות לי לרגע את החוט '-זה… זה כאילו אמור להיות הנוף האידאלי אבל – -'
'כן. כן. שמענו אותך' תום הביטה בי בגבות מכווצות ואז בפלאפון שהבהב כמו כוכב בידה 'אני עדיין חושבת שחורף פשוט מדכא' היא מלמלה וזה היה הסוף לזה מבחינתה אבל אני רק לקחתי נשימה עמוקה בטעם הכפור שהפיות הביאו והמשכתי להביט; בכפות ידייהן שנפרשו כפתיתים, בעיניהן שנצצו כברד ובחיוכיהן שהבזיקו כברק. הן הסתחררו בפראות כמו גשם, כמו סופה, כמו הלב שלי.
נשימותיי כבדו וכמעט יכולתי לשמוע, אותן, אותו – את החורף; הרוח בעלים, טיפות על הפנים וקור, קור, קור כמו שאיפה עמוקה, שפותחת, מדגדגת בקצות אצבעות ורצה רצה רצה- – רציתי, רציתי, רציתי ל- –
'אריאל! אריאל!' פניה של תום פתאום נעמדו מולי 'מה עובר עלייך?!'
'מה?'
'מה מה, זה כאילו את עומדת ליפול לעצמך מהעיניים, כאילו – – תפסיקי לבהות ככה! זה מפחיד!'
'זה הפיות' לחשתי וניסיתי להביט מעבר לריעמת שיערה, לשמוע רעם, להריח סערה
'מה, על מה את מדברת'
'הפיות' לחשתי שוב אבל לא באמת הקשבתי לה- אומרת שאני מתחרפנת, מנופפת בידיה וצובתת את כתפי ומייללת: 'את עובדת עלי? זה בדיחה? כי אריאל בחייאת, דיי- -'
לא.
החורף עמד לי בקצה אצבעות, לוחץ על צלעות , מרעיד עצמות, כמו קסם, כמו יופי, כמו ההתחלה (כמו רגע שקל לפספס), וזה היה מדהים כלכך עד שרציתי לצחוק
וצחקתי