על אלוהים ופיות

אנחנו אוכלים מלפפונים חמוצים ורואים סרט; הבחור מתקרב אל הבחורה מסלק תלתל מפניה ואומר:
 'It's better to be happy than to be right'
אני נוחר.
רותם צוחקת ואומרת שבסוף מבינים שכל הקלישאות נכונות ושגם זה קלישאה.
'ברור' אני אומר 'אחרת מאיפה ניראלך שהם הגיעו? אנשים לא סתם ממצאים דברים מכלום'
אבל סוג החשיבה הזאת מבלבלת אותי- כי פתאום המחשבות שלי רצות ואני מתחיל לחשוב על אלוהים ופיות.
יש כלכך הרבה אלוהים בעולם: בנזירים אנורקסים, בגבישים שהורמו מהכביש, בקלפי טארוט שקושקשו על ידי ילדים, בכמרים פדופילים, ברבנים פולוגמיים במסווה ובנרקומנים.
אלוהים, אם יש כלכך הרבה אלוהים: חייב להיות שיש לפחות אחד וחייב להיות שיש דרך למצוא אותו, אחרת מאיפה כל האלוהים הגיעו? לא סתם המציאו אותם מכלום…
אבל הפיות. הפיות הן הבעיה: יום אחד אני אטוס ללונדון אשכור מכונית ואסע הכי רחוק שאוכל, עד שאראה רק ירוק; גבעות, עצים וביצות מלאות ערפילים.
אני אחפש מעגל פטריות ואז ואז ואז….
אני נאנח, לוקח עוד מלפפון חמוץ ומתעצבן כשהנוזל מרטיב לי את השרוול.
'ששש… ' רותם אומרת. אני נוגע ביס גדול וחוזר להביט במסך: הבחורה קמה מהשינה יפה באופן מדהים, שיערה נפוח כמו ענני נוצה ועיניה זוהרות כמו כוכבים.
היא מקרטעת מהמיטה לשירותים, מביטה במראה ואומרת בקול צרוד: ' god! I look like shit'.
אני נוחר.
אני חוזר לחשוב על פיות:
אולי הן לא היו מעולם.
אולי הן רק הגיעו מפרפרים. ומעגלי פטריות? לא מפתיע שזה דווקא פטריות, בטח בריטי מסטול ובתול ראה פעם פרפר בטריפ (כמו לואיס קרול אולי, פחות החיבה לילדות)
אני נאנח שוב, ומחייך כשהבחורה חוצה כביש ראשי בריצה באמצע סופת ברקים, באמצע הלילה, כינורות מתנגנים מאחוריה.
'היא הייתה אמורה להדרס' אני מציין.
'סתום כבר חכמולוג. פשוט תהנה מהסרט' רותם לוחשת, אבל היא מחייכת ונשענת קרוב אלי.
אנחנו צופים כשהבחורה מתפרצת אל אולם נשף מלא אנשים, היא רטובה ורועדת בשמלה שנצמדת לגופה. היא שוב פעם- מדהימה.
'!jhony' היא קוראת בדרמטיות והבחור מופיע מבין ההמון, מבט נדהם על פניו.
היא מחייכת, פוסעת לקראתו, מניחה יד על חזו ולוחשת (קצרת נשימה): '- – everything happens for a reason'
הוא מסתכל בה לרגע, קפוא, עיניו משקפות את עיניה וחיוך יפה חוצה את פניו 'i know baby'
הם מתנשקים, ידיהם מחוברות ואנשים מוחאים כפיים כשפסנתר וסופרן מתפוצצים כמו זיקוקים.
אני ורותם מחייכים זה אל זה ומתכרבלים קרוב כשכתוביות הסיום מופיעות, צובעת את המסך בשחור ולבן.
'היי, רותם' אני אומר 'מה את אומרת אם בחופש הבאה נטוס ללונדון?'
'החופש הבא?! אבל זה עוד טונות זמן!' היא צוחקת מושכת את זרועי אליה ומביטה בי במבט מנומנם
אני מושך כתפיים ומחייך.
'למה דווקא לונדון בכל מקרה?'
'אני אוהב גשם, מבטא בריטי וממש באלי לנסות להצחיק שומר'
'אוקי' רותם מגחכת 'אז לונדון' היא מתרוממת מעט ומדביקה נשיקה ארוכה על שפתיי.
אני מביט בה כשהיא מתנתקת, היא נראת כמו פיה, עם עניים ענקיות ושיער זהוב שגולש לתוך פניה ונכנס לה לעיניים.
לפעמים אני חושב שהכל שטויות, שהאלוהים והפיות הראשוניים היו בכלל בני אדם: מספרים סיפורים קסומים סביב אש המדורה, מרפאים מחלות בעזרת ג'ינג'ר ועלי נענע, מציירים ציורים ואוהבים בני משפחה.
לפעמים אני חושב שאנשים הסתכלו על אנשים שאהבו והמציאו אגדות שיתאימו להם אבל השנים שחלפו והתרבויות שהשתנו גרמו לכולם לשכוח את האמת.
אבל זאת חשיבה מבלבלת אז אני פשוט קם וגורר אחרי את רותם למיטה, גורם לה לצחקק ולצווח לכל אורך הדרך.
בחדר אנחנו מכבים את האור ונצמדים אחד לשניה תחת השמיכה וכשאני נרדם אני חולם על אוטובוסים אדומים, גשרים תלויים, גלגל ענק עשוי מעגלי פטריות ועל כך שאם מפסיקים להאמין הפיות מתות