עדינות ושמה גיה

עברתי לחדר חדש ורחב בכירורגית ב'. מישהי שוכבת במיטה מולי אך מכשיר החייאה גדול מפריד בינינו ואיני רואה פנים וגוף. אבל אצלנו כאן, גם בלי פנים וגוף, לכל אחד – סיפור.
אחרי זמן מה נכנסת אישה וניגשת לחולה. עיני נמשכות אליה. משהו נעים בגוף שלה בעמידה שלה, בלבושה הפשוט. משהו נעים בפנים השקטות העצורות בשיער אדמוני מעט, ומתולתל.
שעה ארוכה היא עומדת לצד המיטה. משוחחת אך קולה כמעט אינו נשמע. מוציאה דפי עבודה צבעוניים, כמו של ילדים. מראה אותם ומסבירה. מידי פעם עושה אותם למניפה להביא קצת רוח מלטפת אל פני החולה.
שעה ארוכה היא עומדת לצידה. לגמרי יחד. מידי פעם באות כפות ידיה אל כפות ידיה. משהו רך בקול שמסתנן. לפעמים מחליקה את כף ידה על פניה.
אינה יודעת שאני זבוב על הקיר שלה. לבדה עם החולה שלה.

ואני מרותק.

מה אני רואה ?
"עדינות" אני רואה.
"עדינות" שהיא שפה שלמה. כמו שפה של פרפרים, שמייצרת באוויר אדוות.
כשהיא פונה ללכת היא מסתובבת ומבחינה בי. "תהיה בריא" היא אומרת מהדלת בחיוך, ואני שואל אותה מה הקשר בינה ובין החולה.
״עדנה, זו מטופלת שלי, מכפר נחמן״ היא אומרת, ״שם אצלנו, אנשים עם צרכים מיוחדים״.
"עדנה", אני חוזר ביני לבין עצמי.
״מה שמך ?״ אני שואל.
״גיה״ היא משיבה, ואני אומר לה ״תודה״.
*****
ביום ראשון אסע אל גיה, בכפר נחמן, ואתן לה את החוברת.
שתדע.
אולי גם תקריא ממנה משהו לעדנה. אולי רק תראה לה תמונה.
*****