מתנות קטנות ಌ☆ פרק שלישי

בבוקר, כשליב התעוררה- הקופסא לא הייתה במקומה על עדן החלון. ליב מיהרה לבדוק אם הוריה הזיזו אותה, או שמא נפלה מהחלון. אך לא.. היא פשוט נעלמה.
אחרי יומיים ללא זכר לקופסא הנעלמת, ליב אכלה עם הוריה ארוחת בוקר נורווגית רגילה של: טוסטים, פרושות של עגבניות קרות וגבינת עזים; ושמחה רבה מאוד פירפרה בה כאשר אביה שאל אותה אם היא מעוניינת להצטרף עימו לקנות עוד מעט מצרכים לקראת סוף השבוע.
ליב הסכימה בשמחה והתלבשה בזריזות. היא נעלה את מגפיה החדשים והנוחים והוסיפה את סיכת הפרפר שלה.
עד אותו רגע, ליב מעולם לא התעסקה בשאלה, מאיפה מגיע כל האוכל שהם נהנים מימנו כל הזמן? וכשהיא ניכנסה לטנדר של אביה יחד עם בובת האייל הרכה שלה, והם החלו לנסוע בתוך שבילי מכוניות ביער- היא באמת התחילה לתהות מאיפה יש להן קרטוני חלב, בקבוקי פלסטיק עם מיץ תפוזים, כיכרות לחם בשקיות ניילון, חתיכות של בשר פרה בעטיפות ניילון וכרעיי תרנגולת גם כן; ירקות כמו תירס, עגבניות, מלפפונים, שצריכים הרבה שמש ולא יכולים לגדול ביערות עבותים; גבינות בקופסאות פלסטיק ואפילו ממתקי שוקולד בעטיפות אלומניום צבעוניות.
לא מוצאים דברים כאלו ביער, והסופר-מרקט רחוק מאוד מהמקום בו גרו!
היא לא ידעה לאן אביה לוקח אותה- אבל התרגשות גדולה מאוד תססה בה כאשר צריף עץ מוקף חממות, עצי הסקה, כדי חרסינה וכיסאות עץ נוחים למכירה התגלה בין העצים.
"סבא שלך היה תמיד בא הנה כדי לערוך קניות, והוא הראה לי ולאחיי את הדרך לכאן! המקום הזה הוא גם מכולת, וגם בית! גר פה איש נחמד בשם אלף, מכאן אני תמיד קונה את כל המצרכים שלנו."
כך אבא הסביר לליב הקטנה.
הם יצאו מהאוטו והשאירו את החלונות פתוחים בלי משים; הם נכנסו לתוך הצריף, וצלצול של פעמון וחתול אפרפר עם קולר ב"מיאו" חביב, בירכו אותם לשלום.
"אלף?" אבא וליב התהלכו על רצפת העץ.
על התקרה, בשונה מנורת חשמל בינונית, התפרש לו צמח מטפס סבוך ויפה. על שני הקירות משני הצדדים היו מקררים עם המצרכים הכל כך מוכרים, שהיה מוזר עד מאוד לראות אותם באמצע יער פראי ועמוק שכזה.
החתול ילל פעם נוספת ואיש מעט זקן עם מעיל וכובע נמוך (של זקנים) יצא מתוך חדר שהוביל אותו מיד לעמוד מאחורי הדלפק. הוא באמת נראה טיפוס נחמד מאוד, וליב חייכה חיוך קטן.
"הוו, שלום גודריק," בירך האיש הזקן את אבא "יש דבר נוסף שתרצה לקנות?"
"הו כן, את המצרכים הרגילים, כמו תמיד, אבל הפעם אני רוצה שתכיר את הבת שלי.." והוסיף לאלף בלחישה, שיום אחד היא זאת שתבוא ותעשה פה את הקניות למשפחה – שלה -! ואלף חייך בחביבות.
"טוב, אם כך.." אלף התכופף מאחורי דלפקו קצת מעל ליב, המחובקת עם בובתה "שלום לך ילדונת, מה שמך?"
ליב לחשה כמעט בקושי את שמה והתכרבלה עם הבובה אפילו יותר, אחרי שאלף הזקן קלט את דבריה החלשים וצחק צחוק איטי ומתמוגג. אבא ליטף את ראשה. ליב החליטה שאלף הוא איש נחמד מאוד!

כשסיימו את קניותיהם, עמוסיי שקיות נייר חום, הם חזרו לאוטו. ליב הניחה את השקיות שלה במושבים האחוריים, וכשעמדה לשבת במושב לצד אביה, היא הרגישה משהו קשיח שהרגיש בערך כמו לבנת בטון קטנה. ליב התרוממה מיד בפיתול עקלקל עם גופה, וסומק ורדרד מאושר הופיעה על לחייה כאשר במקום בו ישבה, הייתה מונחת הקופסה שבא קיבלה לראשונה את סיכת הפרפר שלה.
היא שלפה אותה ממקומה בעוד אביה מתניע את הרכב, חגרה את חגורת הבטיחות והניחה את הקופסא על ברכיה, כמעט רועדת מסקרנות.
תחילה היא חשדה באביה, אבל כאשר הוא הבחין שהיא מחזיקה אותה, מסיט אליה במבט חטוף מהכביש, הוא קרא בהתפעלות משתוממת "היי! מתוקה! מצאת את הקופסא!.. הייתי בטוח שאיבדת אותה? לא?" הוא נשמע אמין מאוד, ולא מעמיד פנים כפי שהורים נוהגים לעשות לילדיהם כשהם מספרים להם שהייתה פה פיית שיניים או משהו כזה.. ליב מזמן כבר לא מאמינה בפיות שיניים.
(והכל בגלל דוד לודביק, שהגיע פעם לביקור ושם לליב סוכרייה על מקל מתחת לכרית- בזמן שעוד הייתה ערה.) אבל זה מעולם לא הפריע לה. לא עניינה אותה האמונה בדבר הפנטזי שמסביב, היא יותר העדיפה ליהנות מהעובדה שהיא הולכת לקום בבוקר עם הפתעה מתחת לכרית!

על כל פנים, בינתיים, בעודם נוסעים בטלטלה קלה על השביל, שהיה בדיוק בצורת שני פסיי אדמה בעובי של גלגלי מכוניות, ללא צמחים (מה שהבדיל והפך אותו למסלול- בשונה מכל שאר היער מסביבו) ליב לא התאפקה עד שיגיעו הביתה, ופתחה בעדינות את הקופסא כבר עכשיו. היא נורא הסתקרנה לדעת מה צופן לה שם בפנים; אם מי שלקח את הקופסא בלילה, החזיר אותה ריקה, או שמא החזיר יחד עם מתנה ואפילו פתק!
אבל כאשר ליב פתחה את מכסה העץ המגולף והחינני, לא היה שום פתק.. ואפילו תכשיט לא היה- אבל בובת אייל, מאותו סוג כמו בובתה הגדולה והידועה, בגודל של מחזיק מפתחות; תפור ורקום מבד שליב מעולם לא ראתה בעבר בחנויות בגדים- עם זוג קרניים שנראו אמיתיות, אבל קטנות וחמודות יותר; זוג עיניים שחורות וקטנות- מחרוזים מבריקים שהיו עשויים, גם כן, מחומר שליב לא הצליחה לדעת מה הוא, וארבע רגליים קצרות ומעט יותר קשיחות שאיפשרו לבובת החיננית לעמוד.
ליב הרימה לאט את מתנתה החדשה ובחנה אותה מכל צד- היא הייתה מקסימה.
היא הביטה החוצה מהחלון וראתה את העצים והנוף הקריר והיפה חולפים על פניה- היא הביטה בהם עוד קצת עד שלחשה, כאילו הם השולחים המסתוריים למתנות, תודה רבה מאוד.
היא חשבה על זה קצת והגיע למסקנה שהקופסא הופיעה בתוך הרכב אחרי שיצאו מחנותו של אלף, ואין זה אבא.. וודאי לא אמא, חיות לא יכולות לתפור ולגלף קופסאות עץ, ובטח שלא להכניס לתוך מכוניות את המתנה, ואלף בכלל לא יצא מהחנות!
לכן זה חייב להיות מישהו מיסתורי.. מיסתורי וקטן. קטן וגבוה! החריץ של החלון הפתוח היה שייך לטנדר גבוה מאוד. (ככה ליב ראתה אותו מאז הייתה תינוקת).
היא לחשה תודה נוספת ונתנה לבובה החדשה נשיקת נוספת וקצרה. אי שם היא איך שהוא ידעה, שהשולח צופה בה מאיזה שהוא מקום, ומחייך בסיפוק ואומר בינו לבין עצמו "העונג כולו שלי".