מתנות קטנות ಌ☆ פרק ראשון

כש ליב עברה לבית החדש, היא כמעט מיד לא אהבה אותו. ולמעשה, מי כן יכל לאהוב? הוא היה בית עץ בעל שתי קומות, עם מרפסת קדמית בכניסה ומרפסת ארוכה ורחבה לקומה העליונה. בפנים היה לו אח ישן מלבנים, שטיח מעופש, רהיטים ישנים, המון קורי עכביש, גרזן וראשי חיות תלויים על הקיר; במחוץ הוא היה מוקף- מימין, בערימה של עצי הסקה חתוכים מראש, משמאל, באר ישנה ומבעיתה- ומכל הצדדים גם יחד- יער פראי, כהה, קר, ובעיקר מנותק משאר העולם.
זה מה שליב לא אהבה. היא התגעגעה לחבריה כבר באותו הרגע, שהודיעו לה שהיא עוברת עם המשפחה מצומצמת לבית העץ הישן של הסבא שלה, זכרונו לברכה- והיא לא אהבה את היער.
אלו היו שני הדברים: החוסר בחברים, והיער.
כמה שאמא שלה ניסתה לשכנע אותה שיהיה בסדר! וכמה שאבא שלה ניסה להסביר לה שעכשיו הם יהפכו להיות איכרים! ולא יעבדו עוד בעיר הגדולה, כמו בעבר.
אבל ליב רק נצמדה לבובת האייל שלה, והחמיצה מבט בכל רגע ורגע אפשריים.
החדר החדש שלה הפחיד אותה מאוד, ובעיקר בובת החרסינה שנחה עליו, מי יודע כבר כמה שנים.
אבא שלה לחש לה- שזה היה החדר הישן של אחותו הגדולה, הדודה שלה! וכל קיץ הם היו באים לכאן, הוא, אחיו ואחותו, ודודה אנגס הייתה ישנה כאן.
זאת הייתה טעות להגיד את זה- כי דודה אנגס אולי הייתה נערה צנומה, ביישנית וחביבה- אבל עכשיו היא טיפוס קולני, טורדני, מכאיב (בצביטות בלחיים) בן ארבעים פלוס. ואנגס לא הייתה הטיפוס האהוב עליה מכל הבני דודים.
אבא נאלץ להחליף את כל המנורות בבית כי כולן היו שרופות. וכשאמא ניקתה את החדר של ליב, החביאה את בובת החרסינה במקום בטוח ורחוק, והחליפה את מצעי המיטה משנות השבעים, למצעים הטובים והמוכרים, ליב הסכימה קצת להיכנס אליו.
יחד עם האור, החפצים המוכרים והניקיון- אחרי שלושה לילות, ליב כבר הצליחה לישון בו ממש בעצמה.
אחרי שבוע היא כבר עזרה לאבא ולאמא לנקות את הבית, לצבוע את חדרה בצבע חדש, להדביק מדבקות כוכבים על התקרה, להחליף רהיטים, לשים קטורת נעימה שאמא בחרה, לטייל קצת עם אבא במרחק בטוח ביער ולשמוע אין ספור בעמים את השיר "Norwegian wood" של הביטלס.
השיר הזה הרגיע אותה, ולאט לאט היא גם למדה בעל פה את המילים ואת התחביב של ישיבה מול החלון בחדרה, ובצפייה בנוף המרהיב של היער.
עם הזמן, היער לא היה לה כבר כל כך כהה, קר ומנוכר. ויחד עם אבא היא כבר הכירה את חצי הקילומטר מהבית מעל פה.
למרות הוויכוחים הקצרים עם אמא, אבא חשב שזה נחוץ שהילדה תדע בעל פה את הדרכים ביערות, למקרה שתלך לאיבוד.
עם כל סיור וסיור- ליב למדה לזהות עצים מסויימים, שבילים וסלעים שבעזרתם היא ידעה עד כמה היא רחוקה או קרובה, ומה הדרך מהם הביתה. ובלי שאמא תדע, אבא לקח אותה מעט יותר רחוק בכל פעם. ועם כל פעם שהרחיקו, ליב גילתה עד כמה היער יכול להיות מקום מקסים ומופלא!
אבל אבא גם הזהיר אותה. והסביר לה שאסור להפוך אבנים גדולות, ללכת יחפים, לטפס על עצים שיש עליהם קנים של ציפורים, ולאכול צמחים מסויימים. ליב אהבה מאוד את השיעורי יער עם אבא והקפידה היטב לשמור על החוקים שקבע.
הזמן עבר טוב, והפנים החמוצים של ליב נעלמו עם הזמן. רק הדבר היחידי שהכביד על ליבה היה המחסור בחברים.