מחזור החרקים ביקום

'יום אחד את תמותי' אני אומר לה 'תסריחי, תתנפחי, ותולעים יזחלו לך מהאף'
'אוי סתום כבר!' היא מצחקקת אבל מביטה בי בזעם, אוחזת את המגבת המשובצת סמוך לגופה כמו מגן או נשק.
'נו' אני אומר 'אז תרגיעי עם זה'
'סתום כבר! סתום' היא צורחת ממש, אבל היא לא מביטה בי. מבטה ממוקד במרכז השולחן במטבח. אני נאנח, ומביט גם בג'וק הענק. הוא ניראה קצת כמו מקק וקצת כמו גמל שלמה והוא חום כזה. הוא מזיז מחושים.
'תומר! תומר! ' היא צווחת 'הוא מתקרב לצלחת שלי! הוא מתקרב לצלחת!' היא מנופפת במגבת.
'תראי. אין לך זכות להגעל – – '
'כן! כן! שמענו אותך' היא קוטעת אותי. מתנשמת. 'יום אחד יצאו לי חרקים מהעניים. בסדר. בסדר. עכשיו זה עכשיו! תעשה כבר משהו! לעזזאל איתך!'
אני נאנח. בסוף חלק ממנה יהפוך לחרק, פעם חלק ממנה היה חרק. ככה זה עובד. אבל היא צודקת לעכשיו, אולי.
אני פוסע קדימה, ובעדינות מרים את היצור החום אל כף ידי. הוא מדגדג.
היא נרתעת ממני כשאני פוסע אל החלון ופותח אותו. ולפני שאני פורס את ידי ונותן לג'וק להעלם אני מביט בו. הוא באמת מגעיל: כיטין עם שעריות דמוית קוצים שמזדקרות מיותר מידי רגליים. אבל הוא מגניב, כזה פיצי והוא זז. יפה.
אני מרחיף אותו בנשיפה אל שמים כחולים וחוזר לשולחן במטבח.
'יופי. סילקת אותו' היא אומרת כשאני מתיישב לידה. היא מחייכת ומדביקה לי נשיקה על השפתיים.