מז ותול – מתקנת הזכרונות ותופרת הלבבות

"אה!" נשמע צווחה דקה, והדמות הקטנה צנחה על ברכייה וחיבקה את בטנה בידה. "לא שוב," לחשה ופרשה את כנפיה האפרפרות.
"פיקסי!" קראה והחלה לנופף בכנפיה במהירות, "יש לנו עוד מקרה חירום!"
באותה העת, השדונית הקרויה פיקסי עסקה בחידוד וצביעת זיכרונותיו הדהויים-משהו של נער מהשיעור שהתקיים לפני מספר שבועות בערב שלפני המבחן. ככשמעה את קריאתה של חברתה פיה נפער והיא כמעט שמטה את המכחול שלה והכתימה את הזיכרון. היא התעשתה במהרה, הכניסה את המכחול לתיק הגב שלה וקפצה במהירות מתוך זיכרונותיו של הנער, משאירה אותו מבולבל מעט עם חצי שיעור שזכר בבירור. רגליה נדמו ככתם אפור מטושטש כשרצה לכיוון חברתה הטובה.
הן נפגשו באמצע הדרך, ומתקנת הזיכרונות חיבקה את תופרת הלבבות ותופרת הלבבות חיבקה את מתקנת הזיכרונות.
"זה באמת עד כדי כך חשוב?" שאלה מתקנת הזכרונות בדאגה קלה, "עזבתי עבודה באמצע."
"זה עד כדי כך חשוב!" ענתה תופרת הלבבות בבהלה. "לב נשבר, התרסק לרסיסים! כל הזכרונות נצבעו בשחור!" בקולה של תופרת הלבבות נישזרה נימת פאניקה קלה. מתקנת הזכרונות הנהנה.
עכשיו היא כבר לא הייתה פיקסי, אלא מתקנת זיכרונות במשרה מלאה. וכך גם תופרת הלבבות. במקרה חירום כמו זה אין זמן לשיחות בטלות.
"איפה הוא?" שאלה מתקנת הזכרונות, או, לצורך העניין, מז. "איפה היא," תיקנה תופרת הלבבות (או תול, אם רוצים לקצר). "זאת בת הפעם, ולא רחוק מכאן." תול אחזה בידה של מז וספק הובילה ספק גררה אותה לעבר הילדה המדוברת.
כשהגעו לאותה הילדה השתחררה מז מאחיזתה של תול וצללה לתוך זיכרונותיה של הנערה, ואילו תול זינקה אל תוך ליבה. כשראתה תול את המצב בו ליבה של הנערה נמצא היא השתנקה וקפאה במקומה, כשהמחט כבר אחוזה בידה. בסיוטיה הפרואים ביותר היא לא דמיינה שלב יכול להישבר ככה. חתיכות מהלב נראו כאילו נתלשו ממנו באכזריות בלתי נתפסת והיו מפוזרות, מרוסקות, ברחבי החלל. החלקים שעוד היו מחוברים בדרך נס ללב היו מבוקעים ומחורצים בבקעים עבים וגסים שנראו כמו פצעים פתוחים והיו מקווקווים באינספור סדקים קטנים וגדולים שנראו כאילו יצאו מעומק ליבתו של הלב. באותו הרגע ידעה תול כי הציוד הרגיל בו השתמשה לא יספיק בשביל הלב הזה.
בדיוק באותה השנייה בה ראתה תול את ליבה של הנערה ראתה מז את זיכרונותיה, ובדיוק כמוהה גם עיניה של מז חשכו למראה מצבה.
כל הזיכרונות היו אפורים כהים ושחורים, מדכאים ועצובים. לא היה שם צבע אחד שמח לרפואה. בחלל בו נשמרו כל הזכרונות הסתובבו צללים שחורים, שהחרידו את מז עד עמקי נשמתה. היא מעולם לא ראתה מצב קשה כל כך, ומעולם לא פחדה כל כך לפני שהתחילה בתיקון, אפילו לא במשימתה הראשונה.
מז הוציאה מתיקה את המכחול הדק ביותר שלה, וקופסאת צבעים שמחים במיוחד ששמרה למקרים מיוחדים. היא הביטה סביב, ובסופו של דבר החליטה להתחיל מהבסיס; את זכרונות הילדות היא תבדוק בתור דבר ראשון, רק בשביל לוודא שלא נפגעו, ואז היא תמשיך ותתקדם במהלך השנים. תחזק את הצבעים השמחים והעליזים בזכרונות הטובים, תבהיר קצת את העצובים – בעיקר מכיוון שאפילו הזיכרונות הגרועים ביותר לא צריכים להיות כל כך מדכאים. בזכרונות מהנער, החליטה, לא תיגע את שתסיים את שאר עבודתה. רק אז תתפנה אליהם, תטפל בהם בעדינות ולאט לאט תקהה טיפה את הרגשות, תפחית קצת את העצב, תסתיר את הדיכאון ותחזק את הזיכרונות הטובים שלא יפגעו בה. מז אחזה במכחול והחלה בעבודה הארוכה והקשה שציפתה לה במאמץ להפוך את זיכרונותיה הדיכאוניים של הנערה לשמחים ומאושרים.
תול החליטה לנקות בדרך פעולה שונה מעט. היא החליטה שלא להתחיל מהבסיס, אלא קודם כל לחבר את הלב בחזרה ורק אז למחוק את הסדקים הקטנים, לחזק את הליבה. היא הוציאה מתיק הצד הקטן שלה את המחט הזעירה, המיוחדת שלה, וחוט דק-דק ושקוף. היא ניגשה בזהירות אל אחד מעשרות החלקים שנחו מפוזרים ומפורקים על הרצפה, הרימה אותו בעדינות וניגשה איתו בצעדים קטנים אל הלב. היא הרימה אותו לעבר המקום ממנו נפל ובעזרת יד קטנה הכניסה אותו למקומו. היא תפרה בעדינות את החלק למקומו וחייכה בהקלה כשסיימה. כך גם היא עשתה לכל שאר החלקים, עד שכולם היו מחוברים ומחוזקים ללב. או אז היא עברה לבקיעים ולחריצים, תפרה גם אותם בעדינות ומילאה אותם בחום ואהבה מהמלאי האישי שלה עד שנסגרו. את הסדקים היא החליקה בעדינות, ובמהלך כל התהליך לא הפסיקה להרעיף אהבה על הלב המרוסק, שהצתמק מהיעדרה. התהליך כולו ארך זמן רב, וגם כשהלב היה שלם עדיין נראו בו צלקות עמוקות וגם קצת פחות עמוקות, שכיסו חלק קטן ממנו בדוגמאות שתי וערב. היא כיסתה אותן, מחקה אותן בעזרת חום ואהבה. אך גם כשעשתה ככל יכולתה עדיין נשארו בלב צלקות אחדות, שתול ידעה שרק הזמן יימחה. וזה, לרוע מזלה, היה המצרך היחיד שלא יכלה להשיג. גם מז לא הצליחה לצבוע את כח העצב והגעגוע, אך קיוותה שמה שכן הצליחה להסתיר מתחת לצחוק, תקוות וחלומות היה מספיק.
שתיהן נפגשו בחזרה כשסיימו לעבוד, וגילו שהעבודה לקחה מספר שבועות, בערך חודש וחצי. זמן ארוך לכל הדעות בשביל לתפור לב ולתקן זכרונות. הן נפרדו בחיבוק ובקביעה כי ייפגשו שוב בקרוב, לאו דווקא בגלל מקרה חירום, ופנו כל אחת לכיוון אחר, להמשיך בעבודן.