יער אוקסן פרק 2

וזה בדיוק מה שקרה. נסענו שעתיים ועוד חמש בכביש עפר רעוע מוקף יער עד שלבסוף הנהג עצר את האוטובוס בהכרזה שאין לו מושג איפה אנחנו ושצריך לשתות קפה ואולי גם עוגה. אז יצאנו מהאוטובוס וכשהייתי במדרגות יציאה בטסי דחפה אותי על ילד. התכוונתי לפתוח את הפה ולהראות לה כמה רוק עוד נשאר לי שמה ופתאום שמתי לב על מי היא דחפה אותי. זה היה דניאל. הייתי מרוסקת עליו והוא היה מרוסק על הרצפה. הדבר המנומס לעשות היה לקום, אבל הייתי מהופנטת לעיניים שלו. הן היו לא אנושיות. כשאני אומרת לא-אנושיות אני מתכוונת לא-אנושיות. בצבע ירוק טורקיז זוהר. זה היה מפחיד. לא הצלחתי להפסיק לבהות בהן וגם לא חשבתי על זה עד ששמעתי, אממ.. את מוזמנת לקום. חזרתי למציאות בשוק. כל הכיתה + המורה + הנהג הסתכלו עלינו. כמה זמן בהיתי בו? הייתי אדומה לגמרי. קמתי כושלת. בטסי התחילה להתפקע מצחוק. איכסי, לא ידעתי שאת מאוהבת בדניאל. היא פצחה שירים כמו "איכסי ודניאל לנצח שתי נשיקות במצח". רציתי למות מבושה, ואז ראיתי לשנייה את דניאל עומד מולי, והעיניים שלו היו בצבע כחול רגיל. ואז הוא הסתובב והלך.

זה היה ממש מוזר. ידעתי שלא דמיינתי את זה. חשבתי על זה כל עצירת האוכל. העיניים שלו ממש זהרו. לא סיפרתי עדיין אבל דניאל היה המוזר של הכיתה יותר ממני. אני הייתי פשוט ביישנית וגם לא היה לי רצון לדבר עם אף אחד כי כולם נראו לי מטומטמים ומשעממים. וזה היה דיי הדדי בייני לבין שאר הילדים. אבל דניאל באמת לא דיבר עם אף אחד. הוא היה חדש השנה, ובהתחלה ילדים כן התעניינו ודברו אליו. אבל הוא פשוט לא ענה. בסוף הם קיבלו את זה והפסיקו. אפילו בטסי הפסיקה לנסות להציק לו. הכי מוזר שלפעמים הוא גם לא היה עונה למורה. והיא לא הכריחה אותו. כשהיו משימות לזוגות בכיתה תמיד נשארנו ביחד. הוא לא היה עושה כלום אז גם אני הפסקתי לעשות, והמורה לא הנידה עפעף בגלל זה. אז בסופו של דבר הגעתי למסקנה שהפתרון היחיד הוא ללכת לשאול אותו מה הסיפור עם העיניים שלו. הייתי חייבת לדעת. קמתי והסתכלתי מסביב אבל הוא לא היה שם. היינו מוקפים ביער. חשבתי שאולי הוא מאחורי האוטובוס אז הלכתי למאחורי האוטובוס, ולא היה שם כלום. רק שקט מלחיץ. ואז ראיתי שביל דקיק שנכנס לתוך היער, ובכניסה שלט עץ קטן שעליו כתוב בקושי, "יער אוקסן".

XXXX

התקרבתי לשלט, נגעתי בו עם הרגל והוא כמעט התפרק. הסתכלתי ליער מולי, משהו בו היה מוזר. עיניי עקבו אחר העצים, לא נשמעה מכיוונם שום תנועה. מולי היה עץ גבוהה ורחב מאוד. כמעט קבלתי התקף לב פתאום ראיתי שיושבת מתחתיו אישה. אישה מפחידה. היה לה עור שמנת צהוב ושמלה מבד שק חום לחצאית של השמלה היו מלא קרעים ושבנצים. הציפורנים ברגליה היחפות התפתלו לאורך של ארבעה סנטימטר. מסביב לזרועותיה היו קעקועים חומים מסתלסלים בספירלות. השיער שלה היה חלק ופרוע בצבע חום, ועיניה- עיניה היו מזעזעות. הן היו לבנות חוץ מאישון חום ופס חום דק מסביבו. והן פשוט בהו באוויר. לצדי גופה היו שתי כנפיים חומות שמוטות. עיניה נחו בדיוק עליי. לא יכולתי לזוז. הייתי בשוק. היא הייתה חצי מטר ממני איך לא שמתי לב אליה קודם? נסוגותי לאחור. היא לא זזה. נראתה מתה. התקדמתי שני צעדים קדימה. זה היה מזעזע. המקום שרר הרגשה נוראה. התקדמתי עוד ועכשיו עמדתי מאליה. הלב שלי דפק כמו מטורף, ואז, השפה התחתונה שלה נשמטה למטה. מיד הסתובבתי ורצתי הכי מהר שיכולתי הרגשתי את דפיקות הלב המסחררות מהדהדות בגוף בקצב לא יאומן ואז נתקעתי באוטובוס והכל השחיר.

XXX

כשהתעוררתי הלב שלי עדיין דפק במהירות מסחררת אבל האוטובוס לא היה שם. ראיתי את העקבות שלו על השביל אפר. הם נסעו בלעדי? הרגשתי נטושה. הסתכלתי על העץ מאחורי. לא ראיתי שמה כלום. לאט לאט התקרבתי אל השלט. עברתי אותו. לא היה לאישה המפחידה זכר. לא היה לי לאן ללכת, ברור שלא תעבור בכביש הזה מכונית עוד חמש שנים, ואז ראיתי עקבות נעליים על השביל ושמעתי שירה מהיער.

זאת הייתה שירה מתוקה, שירה נפלאה, שהפנטה אותי והסירה לי מיד את כל הדאגות שהם בלב. רציתי רק לשמוע עוד. ועוד. נכנסתי ליער. השביל התרחב ככל שנכנסתי עמוק יותר. לא ששמתי לב, כל מה שחיפשתי זה מאיפה מגיעה השירה. הקול היה רך, עמוק, שואב. אני לא יודעת כמה זמן הלכתי שם מהופנטת, אני גם לא יודעת מה עברתי בדרך, אבל זה לקח זמן. ופתאום השירה הפסיקה והתעוררתי. הפחד השתלט לי ישר על הלב. עמדתי בקרחת יער ועצים אימתניים עמדו ארבעה מטר ממני בכל כיוון. השמיים מעליי התחילו להחשיך. ואז שמעתי צחוק. בהתחלה אחד ואז הצטרף אליו עוד אחד. ואז הם התחילו לבקוע מסביבי מכול עבר. זה היה צחוק מתגלגל, מתוק. והצטרפו אליו עוד ועוד. הם צחקו בקולי קולות. זה היה מחריש אוזניים. הרגשתי שאני עומדת להקיא. לא היה שום דבר מבעד לצחוק. וכבר התחלתי לשכוח איפה אני וכמעט איבדתי את ההכרה, זה הקיף אותי. הכול נהיה מטושטש והסתחרר מסביבי. ואז שמעתי, בואי! ויד תפסה ביד שלי בריצה וגררה אותי משם. היא רצה ורצה, ואני נגררתי אחריה. עדיין ראיתי מטושטש. בסוף הרגשתי שעצרנו ואז היד עזבה את היד שלי והתעלפתי.

XXX

כשפקחתי את עיניי ראיתי מעליי פרח ענקי וסגול. לא ידעתי אם זאת מתיחה חדשה של בטסי לתקוע לי פרח מול הפרצוף ותהיתי אם כואבות לי האוזניים בגלל שהיא נתנה לי פליקים. ואז ראיתי מול הפרצוף שלי גוף מעופף בגודל סנאי. זאת הייתה נערה שנראתה בת גילי, פנים מודאגות, שיער צהוב, צהוב בוהק, בתסרוקת מוזרה, מין קוקו גבוה על הצד אסוף על ידי פרח, שמתחלק לכמה קבוצות שיער, שמפזרות לחלקים שונים לכול מני כיוונים ובכל מני אורכים. היו לה עיניים זהובות ממש, קורנות שמחה ואהבה, ושמלה צהובה גולשת, והיא עופפה באמצעות שני כנפי זהב שקופות ויפיפיות. היא הייתה פיה אמתית. התחלתי להתאהב ביצור היפיפה הזה,…רגע מה? פיה? ופתאום היא צרחה לי בפרצוף, "הם כמעט תפסו אותך!" הייתי המומה מכדי להגיב, "את פה?!" היא צרחה וסטרה לי על הלחי. מילמלתי משהו כמו, אממ אההה לא..אתם? לא ידעתי מה להגיד. שקלתי אם כדי לי להתעלף שוב. אחרי חצי דקה זה מה שיצא לי- "אני רגישה בבקשה לא לצעוק עליי". ופתאום הדבר הכי לא צפוי בעולם שבאמת התחלתי לתהות לגביו קרה, העיניים שלה הוצפו דמעות והיא אמרה- "סליחה פשוט כל כך דאגתי" והיא התחילה להתייפח. אה, לא זה בסדר, התיישבתי וניסיתי לנחם אותה. לא זה לא!!! היא בכתה כל כך חזק שזה עשה גם לי חשק לבכות. לא זה בסדר אני רגילה שנותנים לי כאפות.. ניסיתי להשחיל משפט מבעד לבכי. היא הרימה את הראש והסתכלה עליי לרגע, ואז פצחה בבכי פי עשרה יותר חזק. (מה שלא חשבתי שאפשרי). דיי! את הצלת אותי אמרתי לה, אבל היא לא הפסיקה. ממי הצלת אותי בכלל? לשמע השאלה הזאת היא כאילו נזכרה במציאות הרימה את הראש מהידיים ואמה, אנחנו משוגעות?! בואי מהר! ניקח אותך ל-אממ אורסלה!

והיא עופפה משם ואני כשלתי בעקבותיה חסרת אונים.