זה הקסם, כל הקסם- סיפור שלכם, פרק 6

בלילה אני חולמת חלום מוזר מאוד. אני ואביה מטיילות ביער, ופוגשות חיפושית ירוקה ענקית. החיפושית הופכת לאבא שלי, שכבר מת, ומחבקת אותי, ולפתע אני מרגישה בטיפות מטפטפות עליי….
אני קמה מהחלום והדבר הראשון שאני רואה זה חור בגג, שממנו נוזלים מים.
אני מזנקת מהמיטה, ולוקחת את גחלילית הלילה הכחולה שלי שהתחבאה מתחת לארון. היא לא רק מנורה, היא גם סוג של חיית מחמד.
המים בעומק של שלושה סנטימטרים, וכבר עוברים את המותניים שלי. אני באה לפתוח את הדלת ומגלה שהיא נעולה.
״נעלתי אתמול את הדלת עם..המפתח!״ אני נאנחת ומתאמצת לא לצרוח בהיסטריה. חשוב לא להילחץ. אני מרגישה שהמים מגיעים לכנפיים שלי ומשקיעים אותי.. מטה, מטה..

אני מרגישה משהו צמרירי נחבט בפניי. אני פוקחת את עיניי במים ורואה משהו כחול מטושטש.
״גחלילית לילה!״ אני אומרת ובועות יוצאות מפי. אני יוצאת מהמים והגחלילית צפה על המים לכיוון השולחן שלי. אני מבחינה במשהו כסוף- המפתח!
״תודה,״ מלמלתי ולקחתי אותה בידי. פתחתי את הדלת, וגל של מים נסחף במדרגות לעבר הקומה הראשונה, ואני איתו.
אני קמה, נוטפת מים, וראה את הסירים של המטבח צפים. ״צריך להביא את אימא,״ אני אומרת לגחלילית שלי ומטפסת במדרגות במהירות.
אני מנסה לפתוח את הדלת של החדר שלה. ״ליליאן..״ היא אומרת בקול חלש מאוד.
״אימא, תחזיקי במשהו!״ אני צועקת כאחוזת טירוף. ״אני פותחת את הדלת!״
אני ניגשת לדלת עם המפתח ונצמדת לקיר. גל של מים פורץ אל הדלת וגולש לקומה הראשונה.
אני נכנסת לחדר של אמא שלי ורואה אותה מחזיקה במעקה האמבטיה, מתקשה לנשום.
״אימא!״ אני רצה ומחבקת אותה. איך קודם יכולתי לחשוב כשהיא מטרד, כשלא הרשתה לי לצאת מהעיר? אם הייתי הולכת מי היה מציל אותה מהשיטפון?
״ליליאן..״ היא לוחשת. ״חשבתי שאת או אני נמות ואז אחת מאיתנו תישאר בודדה..״
״אבל זה לא קרה,״ אני מרגיעה אותה. אני מרגישה שאני רועדת, אבל מניחה שזה מהתרגשות. ואז מכה בי ההבנה.
״אימא!״ אני צורחת. ״הבית מתמוטט! צאי עם הגחלילית שלי, אני הולכת להביא משהו רגע!״
היא לוקחת את הגחלילית ומביטה עליי.
״למה את מחכה?״ אני צועקת. ״רוצי! אני אהיה בסדר!׳
היא מהנהנת ומחליקה במדרגות לכיוון היציאה. אני שומעת גל נוסף של מים מתפרץ ורצה לחדר שלי. הדפים על הקירות היו מרוחים בדיו ורטובים.
אני תולשת את כל ארבעה-עשר הדפים המלאים במידע החשוב שאספתי, ויורדת למטה כשדמעות זולגות מפניי, מרוב לחץ, מרוב פחד ומרוב ייאוש.
אני פותחת את הדלת ורצה לרחוב, מחבקת את אימי.
הבית יוצא ממקומו, ושוחה על המים לכיוון היער. אימא שלי בוכה על כתפי ואני איתה. כל הזיכרונות שלה בבית הזה, וגם שלי.
אני מביטה שוב על ערימת הדפים, ואז על הגחלילית שיושבת על כתפה של אימי. אפילו לא נתתי לה שם, לא הערכתי אותה מספיק…
אני לוקחת אותה מהכתף ומצמידה אותה ללבי. אימי, הדפים שלי והגחלילית הזו. ואולי גם חלק מהחברות שלי מתות. זה כל מה שנותר לי….