זה הקסם, כל הקסם- סיפור שלכם, פרק 16

אני ממשיכות לצחוק, אבל מפסיקות מייד כשאנחנו נזכרות איפה אנחנו. אני נאלצת לצלול שוב מתחת למיטה כשאימא של קריסטל נכנסת לחדר.
״את בטוחה שהכל בסדר?״ היא שואלת. ״שמעתי צחוק.״
מבעד לסורגי המתכת אני יכולה לראות את קריסטל עוטה הבעת בלבול (מזויפת כמובן). ״על מה את מדברת? אני לא שמעתי כלום..״
אמה מושכת בכתפיה. ״שיהיה. לילה טוב.״
״לילה טוב, אימא,״ אומרת קריסטל ומתכסה בשמיכה.
אני מושכת את שובל החוצה ממתחת למיטה, ומחייכת בשביעות-רצון. ״זה היה קרוב,״ היא מתנשפת.
״אז מה התוכנית, ליליאן?׳ לוחשת קריסטל.
״אני אספר לך בחוץ,״ אני אומרת ואנחנו יוצאות אל מחוץ לחדר.
אביה ומייבל מוסתרות היטב מאחורי דלת של ארון שירות. ״צאו משם.״ אני אומרת. אביה מצייצת ומחבקת את קריסטל בחוזקה.
״התגעגעתי אלייך!״ היא לוחשת.
אחרי שהן מתנתקות מהחיבוק, אני מתחילה להסביר לאחרות את התוכנית. ״אין בעיה. לקחנו את קריסטל, ועכשיו אנחנו מוכנות לצאת.״
״לצאת לאן?״ שואלת קריסטל וכנפי המלאך השחורות שלה מתנפנפות קלות.
״אנחנו יוצאות לעולם החיצון. לחקור את בני האדם.״ אני אומרת ומביטה בפיות האחרות. הן מהנהנות.
קריסטל מתנשפת בחוזקה, אבל על פי מבטה, ברור שהיא להוטה לצאת. ״״אבל חשבתי שאנחנו ננקום בהם.״ אומרת מייבל בארסיות. ״על מה שהם עשו.״
״נגיע לזה,״ אני מבטיחה. ״למען הביטחון שלנו עדיף לא לקחת שום אוכל איתנו, כדי שלא יראו שנעלם. אני בטוחה שהמנות של בני האדם ענקיות הרבה יותר מאיתנו, אז נהיה שבעות בתוך דקות. יש למישהי שאלות?״
כולן מסתכלות עליי. שובל, שבעיניה החומות מתנוצצת נחישות אכזרית שמעולם לא הכרתי; אביה, שמשחקת עם צמותיה בעצבנות; מייבל, שמביטה עליי בחיוך; קריסטל, שנראית מבולבלת ולחוצה, ולבסוף אני, שאין לי כמעט מושג מה אנחנו עומדות לעשות.
״לאף אחת?״ אני מחייכת עכשיו. ״אז בואו נצא.״
ללא כל רעש נוסף אני מובילה אותן במורד המדרגות למטה. ״אני לא חושבת שיש סכנה שיראו אותנו,״ אני לוחשת להן.
אנחנו מגיעות לקומת הכניסה. ״מאיזו דלת נצא?״ לוחשת קריסטל.
״על מה את מקשקשת?״ אני מחייכת. ״אנחנו פיות, לא?״ ולפני ששובל מספיקה לפצות פה: ״מייבל, אביה, תסחבו את שובל.״
אנחנו מתעופפות אל החלון הקרוב, שלמברה המזל- פתוח. אני מגיעה לחלון ראשונה, ולפני אפילו שכל ראשי בחוץ, נשמעת אזעקה מצמררת.
״גילו אותנו!״ צורחת מייבל. ״תנמיכו למטה! יהיה לנו יותר קל לרוץ!״
אני מתעופפת, בלב גועש, לכיוון האדמה. קריסטל אחריי, ואביה ומייבל בקושי סוחבות את שובל. אנחנו מדדות כמו ברווזות לכיוון היציאה מהאכסנייה.
״הם מגיעים!״ קוראת אביה, שמשתרכת אחרונה. ״והם ממש גבוהים מעלינו!״
אני רצה כמו מטורפת, אוחזת בידה של קריסטל. אוויר הלילה הקריר מכה בפניי, ופתאום אני נזכרת באימא שלי, במשפחתי ובבני דודיי, שהשארתי אחריי-
נשמע קול נפילה על האדמה. אני מביטה אחורה תוך כדי ריצה. שיערי הבלונידיני קצת מסתיר, אבל אני מצליחה לראות שמייבל ואביה הפילו בטעות את שובלהן מנסות לעזור לה לקום, אבל לפני שהן מבינות מה קורה, רשת צונחת מלעלה ולוכדת את שובל.
״לא!!!״ אני צורחת. כי אני חייבת להציל אותה, אני חייבת לדאוג שתגיע איתנו לעולם החיצון. עם כל הסיכון שבכך.
״תמשיכו לרוץ!״ אומרת שובל, ודמעותיה השקופות (שעוד לא השתנו) זולגות מפניה בעוד כמה פיונים יורדים למטה לאסוף אותה. ״תלכו בלעדיי! אני אהיה בסדר. אני אחכה לכן!!!״
״לא. שובל!״ קוראת אביה ומנסה לשווא לשחרר את הרשת. אך ללא הועיל. ״לכו כבר!!״ צועקת שובל בכוחותיה האחרופ לפני שאביה מתחילה לרוץ.
אני אוחזת בידה, והיא אוחזת בידה של קריסטל, שאוחזת בכוח במייבל המדממת, ובכוחות משותפים גופינו חוצים את השער הזהוב, שמסמל את הכניסה לאכסנייה.