זה הקסם, כל הקסם- סיפור שלכם, פרק 13

למראית עין, הדלת לא נראתה מרשימה במיוחד. למעל האמת, היא די הזדווגה עם הקיר. אפילו הידית שלה, שהייתה ממש קטנה, הייתה בצבע שחור.
אבל מאחורי הדלת..
היו שם בערך 10 תאים שקופים, שבני האדם נהגו לקרוא להן ״מעליות״. על השולחן שניצב במרכז היו המוני מאכלים בצבעים שונים.
״פאק!״ מלמלה מייבל. ״ביצי שפיריות עם סוכר! ותראו כמה מילקשייק!״
היא קירבה את היד שלה, לגעת במילקשייק הקרוב, אבל העפתי אותה. ״לא אוכלים כלום. זוכרת?״ אני שואלת אותה בעצבנות. ״יש לנו משימה לעשות. אנחנו צריכות להגיע לשם.״
הצבעתי על דלת, גם היא שחורה, שהמילים ״ארון שירות״ נכתבו עליה בדיו זהובה.
״איך נלך בלי שיראו אותנו?״ שאלה מייבל, מסיטה את מבטה מהמילקשייק אליי. ״המקום שורץ גמדים!״
״וכאן,״ חייכתי בממזריות. ״את נכנסת לתמונה.״
שובל ואביה חייכו גם הן בממזריות. רק מייבל נראתה מופתעת. ״חשבתי שצחקת כשאמרת שאני אעשה את זה.״
״התכוונתי לזה,״ אמרתי. ״וחוץ מזה, לא יקרה להם כלום. חקרתי את הנושא. הם לא יזכרו כלום בתוך כמה שעות כאלה.״
״ואת עוד רצית להרדים אותם!״ אמרה מייבל בהשתאות.
״כן, אבל אני מניחה שיירדו לכאן בשלב מסוים לבדוק אם הכל בסדר, ויראו שכולם מעולפים. קצת חשוד, לא חושבת?״
״מסכימה לגמרי,״ אמרה אביה. ״בואו נעשה את זה.״
כולנו חייכנו שוב. רק מייבל נראתה לחוצה. ״בחיים לא עשיתי את זה,״ הודתה.
״תמיד יש פעם ראשונה,״ עודדה אותה שובל.
״נו כבר!״ אמרה אביה בחוסר סבלנות.
״בסדר, בסדר,״ אמרה מייבל. ״אל תלחיצו אותי. אני צריכה מילקשייק.״
״תקבלי אחרי שנעשה את זה.״ נאנחתי. ״נגמר לך הזמן. תתחילי.״
מייבל לוקחת נשימה עמוקה, פורשת את ידיה לצדדים ואומרת:
״אנחנו צריכים הסוואה,
אבל לא בתור עצמנו כאן.
לכן עכשיו, ברגע זה,
הם יחשבו שאנחנו אחד מהם!״
היא סגרה את ידיה ב״פלאק״ מצלצל, ופתאום כל הגמדים ניערו את ראשם בבת-אחת, וחזרו להתעסק בעניינים שלהם.
״זה הצליח?״ שאלה מייבל בחשש.
״בספר היה כתוב, שאם הנוכחים עושים פעולה כלשהי בבת-אחת שרוב הסיכויים שלא יעשו ביחד..״ אמרתי. ״אז זה הצליח.״
״כן!״ שובל, אביה ואני חיבקנו את מייבל. היא חייכה חיוך גדול. ״ותזכרו,״ אמרתי לחברות שלי. ״אנחנו לוקחות בגדים מארון השירות כדי שהגמדים יחשבו שאנחנו עובדות פה, והם עצמם רואים אותנו בתור גמדים.״
״איכס״ מלמלה אביה.
״אנחנו לובשות את הבגדים ועולות לקומה 24. תנסו להתנהג נורמלי.״ אמרתי וסימנתי להן לעקוב אחריי.
אנחנו הולכות באופן רגיל בין הגמדים, מדי פעם מקבלות מהם ברכת ״ערב טוב״ מכובדת. אביה מצחקקת כל הזמן.
״שקט כבר!״ אומרת שובל. ״את תעוררי חשד! גמדים *לא* מצחקקים. סבבה?״
״והם גם לא אומרים ׳סבבה׳,״ הוסיפה מייבל.
״אוך, פשוט תסתמו, כולכן,״ אני אומרת.
אנחנו מגיעות לארון השירות ללא צחקוקים/ אמירות נוספות. אני פותחת את הדלת השחורה עם הכיתוב הזהוב.
בפנים היו המון מדפים, עם בגדים בכל המידות השונות. כנראה שגם פיות עובדות פה מדי פעם. רציתי לצרוח משמחה.
״את מידה 3, נכון מייבל?״ אני מוציאה חליפה אחת. ״קחי, אביה, את מידה 2.. ואני ושובל מידה 1.״
״אני כזו שמנה,״ אמרה אביה.
״את רק גבוהה!״ אני ממהרת להגיד ומחבקת אותה. הדבר האחרון שאנחנו צריכות עכשיו זה חיסרון בביטחון העצמי. ואביה באמת גבוהה מאוד.
״איכס,״ אמרתי. ״זה שחור. לעזאזל. למה הכל פה שחור? קריסטל הייתה משתגעת על זה.״
״היא אוהבת דברים כאלה?״ שאלה שובל.
״כן.״ אמרתי. ״בגלל זה יש לה כנפיים שחורות.״
בעולם הפיות, צבע הכנפיים שלך וסוגם מעידות על תחביביך. למשל, לקריסטל יש כנפי מלאך שחורות. היא מאמינה בדברים כמו מלאכים, והיא אוהבת את הצבע השחור. לי, לדוגמה, יש כנפיים בצבע תכלת-שמיים, רק בהיר יותר, ושבריריות מאוד. אני ואימא שלי מתעסקות באמנות הזכוכית. ואף שכנפי לא מזכוכית, יש להם מרקם כזה. ולגבי הצבע הכחול, טוב, זה בגלל העיניים שלי, שתמיד החמיאו להן על צבען.
כולנו לובשות את המדים השחורים עם החורים לכנפיים, אף שמבחינת הגמדים הם לא יכולים לראות את זה. אני מובילה את הבנות לאחת המעליות. ״תמיד יש פה גמדים,״ אמרתי בביטחון. ״כך שאין..״
הבטתי באימה על הניצב במעלית. או יותר נכון ניצבת. גם החברות שלי הביטו עליה, המומות, מתוסכלות ובעיקר מפחדות. רק מייבל חייכה קלות.
זו הייתה אימא שלי.