זה הקסם, כל הקסם- סיפור שלכם, פרק 10

בשעה אחת עשרה ועשרה אנחנו מוכנות ליציאה. אנחנו לבושות בבגדי הקומה שלנו, מסורקות היטב. אני ואביה מחזיקות בשובל חסרת-הכנפיים ואנחנו עפות למטה ביחד עם מייבל.
״עכשיו מה?״ אני שואלת בלחש את אביה כשאנחנו עפות על פני השומר.
״מייבל אמרה שצריך להתחבא מאחורי העציץ הענק. הנה הוא! תיזהרי-״ היא אומרת כשאני כמעט מתנגשת בו וכמעט מפילה את שובל.
אני מתמקמת ביחד עם שתיהן מאחורי העציץ ואני מביטה על אביה שבינתיים משוחחת בנעימות עם השומר על השד-יודע-מה. ואז אני רואה את זה.
כמה פיות, מבוגרות או קטנות- זורמות בקצב אחיד אל חדר האוכל. הם מפטפטים בעליזות ונכנסים לתוך האולם.
״איך נדע אילו צבעים של 24?״ לוחשת אביה בייאוש.
״הקבוצה ה14 שבאה,״ אומרת שובל. ״כולם יוצאים באותו זמן ולוקח לקומה 24 יותר זמן להגיע דרך המדרגות וכל זה.״
״חשיבה נכונה!״ אמרתי.
״סתמו ותנו לספור את הקבוצות!״ לחשה שובל בזעם. ״שלוש-עשרה…… ארבע-עשרה!״
הבגדים של קומה מספר 24 היו בצבעי חרדל וורוד בוהק. לא היה קשה לדעת איזה צבע שייך לבנים ואיזה צבע לבנות.
״הצלחנו!״ אמרה שובל וחיבקה אותנו. ״כל הכבוד!״
יצאנו במהירות מהשיח וקראנו למייבל. ״בואי כבר, מייבל.. יש לנו מלא שיעורים!!״ אמרה אביה בקול משכנע.
״טוב, אז להתראות,״ אמרה מייבל ונופפה לשומר בחביבות. טיפסנו במדרגות וכשהיינו בטוחות שהוא לא יכול לשמוע אותנו, היא התחילה לצרוח.
״אלוהים! הצלחתן?״ היא אמרה ונופפה בכנפיה.
״ברור שכן,״ חייכתי. ״וורוד בוהק. זה הצבע של הבנות.״
״מעולה!״ אמרה מייבל. ״עכשיו, אם תסלחו לי, אני הולכת לישון במשך שלושה ימים עד יום ראשון.״

סוף השבוע היה משעמם במיוחד. לא עשינו כלום, למרות שניסינו להעלות רעיונות חדשים לבריחה. אבל בבוקר יום ראשון מייבל היא זו שהעירה אותנו.
״קומו, נו!״ אומרת מייבל. ״היום יום ראשון, יש לימודים! יאללה, ארוחת בוקר!!״
״מה פתאום את כל כך שמחה?״ אני אומרת בטשטוש בעודי שוטפת את שיערי.
״סתם.. פשוט-״ היא אומרת ומחייכת. ״חייבת לזוז. את יודעת, לגנוב איזו חולצה או שתיים.״
היא מנופפת לי ויוצאת מהדלת.

אני לא יכולה להתרכז במה שגברת פלואור הסבירה. כל הזמן אני תוהה אם מייבל תצליח.. ואם יתפסו אותה?
״נגמר השיעור,״ אומרת פלואור. אני, שובל ואביה מזנקות מהכיסאות שלנו והולכות לחדר עם הדלת הכחולה, שם בדיוק מייבל סיימה ללמוד.
היא חוזרת עם בליטה קטנה בחולצתה. ״הבאתי,״ היא מחייכת ומוציאה את קצה אחת החולצות.
״אבל.. מייבל…״ אומרת אביה.
״כן, אני יודעת,״ אומרת מייבל בגאווה. ״מתאים בדיוק?״ במקרה זה היה ככה!״
״אבל מייבל-״ אומרת שובל.
״אם אתן רוצות שזה יהיה יותר גדול זה בעיה שלכן, לא שלי..״
״מייבל!״ אני צורחת עליה. ״החולצות!״
״מה הבעיה איתן?״ שואלת מייבל ומוציאה את החולצה בשלמותה. ״ורוד, כמו שביקשתן.״
״זה לא הורוד הנכון!״ צורחת אביה. ״ביקשנו ורוד בוהק, לא ורוד רגיל!״
מייבל פוערת את פיה וכנפיה נשמטות.
״אז מה עכשיו?׳ שואלת שובל.
״אני מניחה שאחזיר את החולצות,״ אומרת מייבל.
״אבל נצטרך להגיע איך שהוא לקומה 24.״
״נגיע,״ אני אומרת. ״אבל לא בדרך שתכננו..״