המתקפה של שדוני הירקות

שדונים קטנים ומכוערים רצים בגינה, משחקים בעלים ומצחקקים בטירוף.
'שקט' אני אומר להם 'אימא תשמע'
אבל הם ממשיכים. ואחד סגול עם קצוות אוזניים חדות כמו סכינים, מתקדם לעבירי. מחייך ובקול צווחה רם, מוציא לשון וחושף ישבן קטן, כמו חציל.
אני משמיע נחרה, ומתנשם לאט. אסור לי לצחוק, אימא תשמע. אבל הם יודעים את זה, והם מסתובבים במעגלים, מחווים תנועות מגוחכות של ריקודי עם וסתם, זזים בפנטומימות נוראיות שגורמות לי להסמיק. 'אימא תשמע' אני אומר להם שוב, זועף. הם צוחקים. באלי לחבוט בהם.
אני מרים את ידי באיום, אבל השדון הסגול רק מתפשט לגמרי ומקפץ למולי. פותח וסוגר את פיו כמו דג, הטבור שלו בולט וניראה כמו שבלול, שעולה ויורד עם נשמותיו. זה גם מצחיק. אבל אני מתנשם, ודוחף אותו עם הרגל, לא מידי בעדינות, אל תוך קבוצה מסועפת של חרציות. שיסתום ויתלבש. אבל אז מגיעים שתיים נוספים, בצבעים של מלפפון וקישוא והם חושפים שניים ועושים תנועות מגונות. אני נושם עמוק, עד שהם מתקרבים למיצ'ם, הכלב שלי. מושכים ליצור המסכן בזנב ומגדגדגים אותו בכפות. הוא מיילל, ומתחיל לנבוח בחוסר אונים כשאחד מלוכלך עם שיניים בולטות מזנק על גבו ונושך.
אני מאבד אתזה. אני מתפרץ, וצורח עליהם. קומץ את ידיי לאגרופים. שדונים מחורבנים.
הם מסתתרים בין החרציות, מתחת לשולחן, על ענפי עץ התפוח, על הבוגנווליה שמטפסת על הגדר. אבל אני לא נכנע. אני מזנק עליהם ותולש, מעיף אותם הרחק הרחק. יצורים מגעילים ועלובים.
אני חובט וחובט ואני לא נרגע עד שהאחרון שבהם נעלם.
אני מזיע ומתנשף. גרוני יבש ושורף. אני מחייך אל מיצ'ם, טופח על ראשו ומרים את מבטי בסיפוק רק כדי לראות את פניה הלבנות של אימא
'מה לעזאזל קרה פו?' היא צווחת, ענייה פעורות בתדהמה, או באימה. אני קופץ שפתיים ומסתכל סביב על הגינה, על האדניות המנופצות, הענפים השבורים ורגבי האדמה, כמו כתמים.
'מה לעזאזל קרה פו?' היא צווחת עוד פעם. רק שעכשיו מבטה מונח עלי ולא על הגינה. עיניה מצומצמות ואדום מכוער ועז צובע את לחייה וצווארה. אני לא אומר כלום. אני משפיל עניים אל ההרס.
'תענה לי!' היא צורחת 'מה עשית לגינה שלי?! מה?!'
אבל היא מבינה את הכל לא נכון!, ורק בגלל שאין ברירה אחרת ואני לא רוצה שתרתק אותה עוד פעם לשבוע, אני מחליט, באי רצון, לספר לה עליהם.
'תראי' אני אומר לה 'אני לא אמור לומר לך את זה. זה אפילו די מסוכן שאני אומר לך את זה. כן. זה מסוכן. הם לא יאהבו את זה' אני נאנח ומביט בה בייאוש. אבל היא רק נועצת בי עניים מושחרות. אני ממשיך: 'את מבינה, זה לא אני– אני מתכוון זה לא אשמתי. זה השדונים! השדונים עשו הכל'
אני משתתק. אני ממש מפוחד שגיליתי לה. אני מצפה שיקרה משהו, ברק מהשמים, או קסם כתום עם פטריות ומרשמלו, או רעידת אדמה עם שיניים. אבל הכל שקט. אביבי.
'שדונים' אימא אומרת בקול הרגיל שלה.
אני מהנהן. היא מבינה: 'כן, הקטנים. שדוני גינות. כמו ירקות… את יודעת'
'שדוני גינות ' היא אומרת. אני מהנהן, אני לא מבין למה היא צריכה לחזור אחרי. זה מעצבן.
אבל היא אומרת: ' שדונים. שדונים כמו ירקות'
'כן'
ואז היא מתפוצצת, בפנים מכווצות, וגרון פתוח: 'תגיד יצאת מדעתך?! ילד חוצפן! ומרושע! תירא מה עשית לפרחים שלי! לגינה שלי! חוצפן! השדונים אתה אומר לי! השדונים של הירקות!' היא מתקרבת אלי ואני נרתע. היא מבינה את הכל לא נכון. היא אוחזת בידי ומושכת אותי אחריה
'אני אראה לך מה זה להתחצף ככה! לשקר! ולהרוס ככה את הגינה שלי! ילד שקרן מרושע וחצוף! ' לפיתתה מתהדקת, וזה כואב. אני מנסה לברוח אבל זה רק עושה את זה כואב יותר ואותה זועמת יותר. היא גוררת אותי אל תוך הבית. אני מת מפחד. היא מבינה את הכל לא נכון!
ואני מנסה להימלט בכל זאת, אל הגינה. דמעות מתחילות לטפטף מעניי, ואני תר אחרי פתח מילוט כשפתאום אני מבחין בו, מאחורי הזנב של מיצ'ם, שדון חצילי וערום, מחייך ופוער את פיו לנגיסה.
הכל מטושטש ומעורפל אבל הוא מביט בי. הוא מביט בי, אני יודע שהוא מביט בי. אני שואג- –