המפלצת בבריכה

חלומית: לא היתה דרך אחרת לתארה, עולה ערומה מהבריכה. שיערה גולש אל תוך המים והיא מחייכת חיוך פתייני שהאור הקלוש, תחת העצים, ממלא בצללים.
'היי' אמרתי קפוא ומעט מפוחד. היא הייתה זרה מידי, אוזניה המחודדות מזדקרות מראשה וגופה זוויתי מידי, דק.
היא הביטה בי, בעיניים דמויות חלוקי נחל. תהיתי אם העניים שלה הם פתחים של נשמה, אם יש לה נשמה.
'כמובן שיש לי' היא ענתה למחשבות שלי, קולה היה כמו פלג דק, צונן.
נרתעתי אבל היא התקדמה בתוך הבריכה, המים מגיעים עד לקרסוליה 'אל. עדיין לא. אתה יצור קטן ומעניין'
נשפתי
קול נשמע: כמו רוח בערבי הנחל, אבל לא היתה רוח. הבטתי סביב בחשש, אבל זה היה רק היא ואני הבנתי שזהו צלילו של צחוקה
'ובכן, איפה הנוצות?'
הבטתי בה מפוחד, מחבק את תיקי קרוב, היא מסוגלת לקרוא מחשבות?
'לא' היא אמרה 'לא כמו שאתה חושב על קריאת מחשבות. אתה לא עובר אורח טועה, אתה עשית את דרכך לכאן, אתה יודע מה מביט מן הבריכה. אתה פוחד'
עיניה החלולות לכדו את עיני, שפתיה התעקמו 'אתה הבאת נוצות, את מאמין שהן יגנו עליך. מן המפלצת המביטה מן הבריכה. ממני'
התנשמתי, הרגשתי את הזיעה במורד גבי, אבל היא לא נראתה כועסת
'ובכן, איפה הנוצות?'
ידי אגרפה את רצועת תיקי חזק
'תוציא אותן' היא פקדה וזה מה שעשיתי, דרוך לתנועותיה: פרסתי את הנוצות אחת אחת על סף הבריכה'
'הבאת הרבה'
'אבל לא יותר מידי' אמרתי לפני שהצלחתי לעצור בעצמי
הרוח בערבי הנחל נשמעה שוב והיא התקרבה אל שפת הבריכה. לרגע בהלה נוראית מילאה אותי, אולי הנוצות חסרות ערך? אולי אלה רק סיפורים והן חסרות משמעות?
אבל אז היא נעצרה, פורסת יד אחת לרגע מעל הנוצות 'יצורים מסכנים' היא קבעה, היה עצב בקולה
'מסכנים?' שאלתי
'הן לא יעופו יותר לעולם'
'זה… זה רק נוצות אבל… זה.. '
' לא' היא הרימה את עיניה, נדרכתי, כעס קר ורטוב כמעט גרם לי להחליק 'הן לא – רק-נוצות. הן נוצות'
הנהנתי, בולע את היובש שבפי
היא צחקה שוב, גורמת לשערי לסמור 'אתם כולכם אותו דבר, בני התשחת, רואים את הדברים כדברים. רוח היא רוח. עלה הוא עלה. אתה זה אתה…' קולה התמלא לעג וגועל, זה הכעיס אותי ולמרות שהתכוונתי לשתוק אמרתי: 'הדברים הם הדברים. ככה זה'
'נכון' היא אמרה. הבטתי בה מופתע 'אבל לא נכון'
צחקקתי בלי לצחוק. הצחוק שלי נשמע כמו אבנים. רציתי כבר להסתלק, נמשכתי בלשוני גם כך. האינטרנט והספרים שקראתי הזהירו אותי מכך… מן השוכן בבריכה… מימנה היפיפה. לא יכולתי שלא לשלוח מבט אל גופה, דק מידי לקימורים, אבל מושך כמו מים קרים, כמו שמש שנשברת על טיפה
הרוח בערבי הנחל הידהדה שוב ופני התאדמו
'דבר בן תשחת!'
'אני… אני… ' ניסיתי להביט רק בעיניה, אבל הן היו חזקות מידי, השפלתי את מבטי לנוצות: חומות ולבנות, מלוכלכות מעט 'אני מבקש ממך, מן השוכנת בבריכה ברכה, ברכה תמורת ב-ברכה'
זה היה הנוסח הפורמלי שנכתב בכל האתרים הקורסים למחצה שגלשתי אליהם, רציתי כבר להסתלק. להסתלק. להסתלק
'ובכן' שמעתי את קולה 'מהי הברכה שלך?'
שלחתי יד מהר לתיקי, ומתוך שקית ניילון שלפתי שלושה משולשי פיצה והנחתי על שפת הבריכה, הן היו מעוכים וקרים אבל קיוויתי שיספיקו . הם מוכרחים להספיק
קפצתי כשמי הבריכה התחילו פתאום לבעבע. הם עלו לגלים שירדו למערבולות שכיסו פתאום את קצה הבריכה בשצף. עד שנדמו. הפיצות נעלמו, רק הנוצות נשארו, רטובות ועלובות פתאום.
'זה יספיק' היא קבעה והקלה הרגיעה מעט את חזי
'מהי הברכה שלך?' שאלה
'אני… אני, א-אני כבר נתתי לך את הברכה שלי'
'לא. יצור קטן' היא צחקה 'מהי הברכה שלך? הברכה שבאה ממני?'
'אה' הסמקתי 'אני-אני ישלי משהו גדול בקרוב ואני צריך להצליח בו… אני…אה-'
צחוקה עצר אותי: 'כדי שהברכה שלך תיהיה הברכה שלך אתה צריך להיות יותר ברור יצור קטן'
'סליחה' נשפתי מבין שיני 'ישלי טסט. אני רוצה להצליח ב.. בטסט'
'יופי. אם כן. הברכה שלך תיהיה הצלחה בט-ססס-ט' היא גלגלה את המילה האחרונה, כאילו סלסלה אותה סביב ידה, כאילו היתה נחש מים
'זהו? סתם כך? אני אצליח בטסט עכשיו?' זה היה לי מוזר, זה ניראה פשוט מידי. הספרים תמיד ניהיו מעורפלים בתיאורם את הברכות, והאתרים תמיד התחילו להבהב, פופאפים של אתרי הכרויות מכסים אותם.
'כן' היא אמרה בפשטות.
הייתי אמור לומר תודה עכשיו ולהסתלק הכי מהר שאפשר. לפני שמשהו רע יקרה
'א-איך אני יודע שבאמת נתת לי ברכה? שאני באמת אצליח בטסט?'
'כי נתתי אותה לך' היא אמרה בקול יבש. הרמתי מבט אל עיניה מפוחד
'לא… אני, כלומר, אני יודע שאמרת שאני אצליח בטסט, אבל איך אני יודע ש…?' נעצרתי, אדוות עדינות טיילו על הבריכה ולא הצלחתי להזכר אם הן היו שם קודם 'תיראי, אני הבאתי לך את הפ-פיצה, את הברכה שלי. את רק אמרת…את-?'
'ובגלל שאי אפשר לאחוז בדבר הוא לא קיים?' היא שאלה. היא זועמת. הייתי בטוח בכך. הייתי מוכרח כבר להסתלק
'ברור שלא, אבל… אבל איך יודעים שהוא שם?'
'אני אמרתי לך שתצליח בטסט, זה לא מספיק?'
לא עניתי לזה. רק הבטתי בה מבוהל. לא הרגשתי מבורך בשום פנים ואופן, הרגשתי שאני עומד להקיא.
נשמתי באיטיות. עצמתי עיניים ופתחתי אותם ובשנייה אחת העולם השתנה. עמדתי לצרוח, לצווח, אבל מים כיסו את פי. הרגשתי את רגלי מורמות, וקור רטוב הדף אותי אל חשכה. פרפרתי. הרגשתי תלוש ועיוור.
ניסיתי לנשום.
ופתאום הצלחתי, פתאום האור חזר. רעדתי, ממצמץ. הייתי במרכז הבריכה עכשיו, מוקף מים. משהו חלקלק לפת את גופי ובפחד נוראי הסתכלתי.
זו הייתה היא, לא אנושית באופן איום , עינייה כלאו את עיני ולבי החסיר פעימה. הן היו אפלה יפיפה של אינסוף. היא חייכה, ידייה מקרבות אותי אלייה 'אתה באמת יצור קטן ומעניין'
ידעתי שאני אמור לנסות לברוח, להמלט, היא תתביע אותי עוד רגע. היא תשאב את כל הנוזלים הממלאים את גופי ותשאר אותי ריק, היא- –
היא נשקה אותי על המצח. שפתיה היו קרות ועדינות כמו בועות אוויר. הרגשתי מים מטפטפים ממצחי אל עיני
היא הביטה בי שוב, מחייכת באופן מקסים ומדהים בהחלט, שיערה נפרס סביבנו כמו חבצלת והחזיר את החום שברח ממני.
חייכתי אליה בהיסוס והיא צחקה ונשיקה אותי שוב, הפעם על שפתי באיטיות, רציתי לצחוק ולבכות באותו הזמן, גופה נצמד לגופי ועיני נעצמו
'אתה מבורך' שמעתי את קולה לוחש 'אתה תצליח בט-ססס-ט'
היא התנתקה ממני , ובשנייה אחת העולם התהפך שוב, נאבקתי לנשום, עד שמצאתי את עצמי עומד שוב פעם על שפת הבריכה, הנוצות מפוזרות תחת רגליי.
הייתי רטוב וקר, והבריכה לפני הייתה קפואה וחלקה, היא נעלמה ולרגע חשבתי שלא הייתה מעולם.
ניסיתי לקרוא לה בנרפות, אבל ידעתי שעלי לעזוב . לחשתי תודה לאוויר והתרחקתי, ממהר את צעדי, מרגיש את הפחד דולף ממני ככל שהתקרבתי אל קצה היער.
הטסט מחר, חשבתי כשחציתי את שולי היער, הרגשתי שליו, רוח עדינה מתנגנת באוזניי כל העת.