הגיע הסתיו? חחח סתם, 'הפסיכופטים ואני'

הפסיכופטים מתחבאים בכל מני מקומות. אבל האמת היא שלא כל כך אכפת לנו.
כולנו בסדר עם הקצבים, שפושטים את העור של הפרה בעודה בחיים. כולנו בסדר עם הכבשים שצורחות.
עם השוטרים עם האלות, החוקרים עם הכלים החדים בתיבה. עם הסוהרים, והמפעילים של הכיסא החשמלי. מישהו חייב לעשות את זה. והם לא כולם גרים באותה שכונה.
וביחוד כולנו בסדר, עם מנתח לב ששם לסבא שסתום ונתן לו עוד כמה שנים לחיות, ולאמא עוד כמה שנים פחות להתייפח. אז מה אם הוא פסיכופט. הוא עוזר לנו. אז זה בסדר.

אבל אף אחד לא מבין באמת את הפסיכופטים.
איך לבתר גופה של אדם, בעודו בחיים, זה קל. סבל אמיתי, זה קל. אדם שמתייפח מכאב, זה קל. לפתוח את גופם עם סכין, כאילו מדובר בפתיחת ריצ'רצ'. ואיך העיניים הכחולות שלהם נראות כשהם עושים את זה. כמו להב קר.
ואיך לנו, כאב של אחרים, מקפל אותנו על הרצפה מרוב כאב של אנו עצמינו, זה מרכך אותנו ומקפל אותנו כמו אוריגמי. אנחנו מזדהים ומתכווצים. וזה בלתי אפשרי. אם לא די במבט שאנו עושים כשאמא נחתכת מסכין ירקות, כדי להבהיר כמה אנחנו פגיעים ולא נוחים עם זה.

אתם מבינים, זה הכי מפחיד. להביט להם בעיניים. אדם, עם עיניים שמבעיתות אותנו, קרות מקרח, ללא קשר לצבע שלהן. פנים של רוצח, ללא קשר לתווים שלהם. יראו לנו את כל מה שניסינו לשכוח מאז שאנחנו ילדים, אחרי שהצלחנו לסלק את סיוטי הלילה שלנו על אנשים רעים, והתחלנו לדמיין אותם קצת אחרת- טובים יותר. טיפשים יותר. ומפלצתיים יותר. מפלצתיים כאלה – אולי מהסוג שלא קיים. כן, ש-'לא קיים'.

וכשבסרטים רצח נהפך לגימיק, ובספרים זה מתואר בסיפרי הבלשות כאילו זה סיפור יד שניה. כשאנשים עם אינטרסים שונים מנסים לשכנע אותנו בכוח שרוע כזה קיים, שאומנים מנסים לעורר אותו – זה הופך למיתוס. השדים שכולם אומרים לך להתעלם מהם. להתעלם, או שאתה גומר בבית משוגעים ונקרא כמשוגע. זה חלק מההתבגרות שלך. להישאר אדיש.

אני מניחה שזה נוח לישון ככה בלילה. לחייך לרופא מוח, שנותן לילד סוכריה. ללכת לקנות פסטרמה ולהכין סנדוויץ לילדים לפיקניק. להתקשר לשוטר בנוגע למיצי. וכשסבא בסוף כן מת, לתת אותו לקברן. זה שבחר להתעסק בגופות למחייתו- אולי כדי להפיג איזה קטע נסתר.
אבל לפעמים… רק לפעמים. כשאני רואה איזה משהו. איזה בחור בקניון, שלא יושב לי טוב, אני בטעות נזכרת. והזיכרון הזה מקבע אותי במקום. ואני לא נלחמת ולא בורחת, אני נשארת. אם כי לא מבחירה. אלא כי אין בי את הכוח להתכחש יותר שלא יותר קיים כזה מקום. מקום בו אני צורחת ומישהו מנתץ כיסא על הראש שלי ללא הפסקה. עד שהגולגולת שלי שוקעת. עד שהמיתרים שלי נקרעים. כי רק לרגע אחד לאדם שמולי היה ניצוץ. ניצוץ שלא מבין כאב של אחרים. והאפשרויות של מה הוא יכל לעשות לי, נגלות.

הפה שלי נשאר פתוח כמו במסגד. וכשאני מתפללת אני לא מתפללת לאלוהים, אני מתפללת לג'ון. האדם עם הידיים על הגרון שלי עכשיו. ואני קוראת בשמו ומתייפחת.
הו, זה הריח של תפילה אמיתית.