הבן אדם הכי זקן בעולם (או: אני עייפה כלכך)

ביום חמישי נהייתי הבן אדם הכי זקן בעולם, והם אפילו לא יודעים.
שמעתי את השעון מעורר כבר בשבע, אבל קמתי רק בשמונה, ואז בגלל שידעתי שאני גם ככה אפספס את השיעור של עירית, ומעשר וחצי עד שתים עשרה וחצי יש חור, כי ברגר ביטל את השיעור, חזרתי לישון.
הלימודים נגמרים היום בשמונה, אז למי אכפת.
היה לי חם, חלמתי על פסנתר שמנגן תווים הפוכים, רק יד אחת הולכת שוב ושוב לאורכו, אבל זה היה יפהייפה ובחלום ידעתי שאני חולמת ופחדתי לשכוח, כי כשפותחים את העניים חלומות תמיד רצים במהירות האור
קמתי שוב בעשר, וזכרתי רק תו אחד. האחרון. שנאתי את זה
אבל הלכתי לשירותים, ובלי להסתכל במראה התחלתי לעשות את כל הדברים שאנשים עושים בבוקר. הם יותר מידי באמת, ולכן לא שמתי עדשות, לא שמתי איפור, ולא סירקתי שיער. אני סימבה משקפופר, וגם החלטתי שהחולצת פיגמה שלי- שהיא יותר כמו סוודר עבה ושחור- ניראת כמו חולצה נורמלית ומריחה כמותה ואין סיכוי שאני מורידה אותה. קר לי, קר לי, קר לי.
גמרתי להתלבש ויצאתי למטבח, הכל שקט, ריק, כולם כבר הלכו. הכנתי קפה, ולקחתי שתי פרוסות לחם, ובגלל שלא היה לי כח למרוח משהוא, אכלתי אותם בלי כלום. ניסיתי לקרוא את הספר של אתמול, אבל לא היה לי סבלנות ולא יומרות, פעם היו לי.
אז פשוט ישבתי והקשבתי למוזיקה והסתכלתי על האור שונפל על השולחן ומתנפץ מעל הספלים המלוכלכים- של האנשים שקמו בזמן, חשבתי שיום אחד כשיהיו לי שוב סבלנות ויומרות אני אכתוב סיפור על קרני האור, שחלומות מטפסים לאורכם כמו על סולמות, ואולי בסופ הסיפור יתברר שכמו שמסה יכולה להפוך לאנרגיה ואנריה למסה, כך גם אור יכול להפוך לחלום וחלום לאור, והם בעצם אותו דבר.
אבל לבנתיים, הגיעה כבר אחד עשרה וחצי ואני לוקחת תיק, מעיל, כפפות, צעיף ומסתלקת אל הכפור. קר לי, קר לי, קר לי. ואין סיכוי שאני אתחמם.
באוטובוס אני מסתכלת על השמים האפורים והיפים, וחושבת שכבר אין לי סבלנות, אני לא יכולה לקום כל בוקר רק כדי לרצות לחזור לישון, אני צריכה לרצות עוד דברים. אני מלאת רגשות אשם. תמיד, בעצם. חוץ ממאוחר בלילה ומוקדם בבוקר- כי אז זה בסדר לרצות להיות במיטה. אז כולם רוצים, נכון?
אני מסתכלת על האנשים באוטובוס, ואולי בגלל שאני מסטולה מעיפות, ואולי בגלל שהיום אהפוך ליצור הכי זקן בעולם, אני נמלאת רוך אינסופי אליהם. הם חמודים להפליא, כולם. אני מחליטה. האישה הזאת שם, וההיא שם, והאיש שם, והילדה שם (מה היא עושה שם בכלל, אין לה בית ספר?). אני מחייכת כמו דבילית, עד שבחור אחד רואה אותי מחייכת ומחייך. אני מסבה את מבטי אל החלון.
אחרי עוד אוטובוס אחד ורכבת, אני מגיעה ללימודים, אומרת שלום לשומר בכניסה, ועולה על הדשא ולא על השביל, כי השביל סתם עושה עיקופ אינסופי וזה מרגיש לי מגוחך לפסוע עליו. אבל זאת הייתה טעות, הכל בוץ חום ודביק, בטח כשישנתי ירד גשם.
אני נכנסת לבניין ואני בלימודים, וכולם אומרים לי שלום ושואלים איפה הייתי,ולמה הברזתי, ומייללים: 'את יודעת כמה *אנחנו* עייפים?!'.
אני בטוחה שהם עייפים, אבל לא כמוני, הם לא קמים רק כדי לרצות לשכב לישון. אני צוחקת עם כולם קצת, ואז מתרחקת לפינה ומתיישבת, נכון שכולם חמודים להפליא, אבל אני עייפה כלכך והבדיחות שלהם, והשיחות שלהם מתישות אותי. הן כולם אותו דבר, וגם אם לא…אין לי כח. אני שומעת את המוזיקה שלי, משיבה לנפנופים בחיוכים וחולמת.
אני חושבת- בסיפור שאכתוב יום אחד, כשיהיה לי סבלנות ויומרות, אני אומר שבלילה אין אור כי כולו מותמר לחלומות, וחלומות הם אור, ואור הוא חלמות, אבל עדיין אפשר לחלום ביום, כי גם ביום יש טיפה של חושך.
'את באה?' הדס שואלת אותי 'שתים עשרה וחצי, מתחילים'
אני מהנהנת, ומחייכת אליה, היא גם חמודה להפליא, היא מחייכת חזרה ומתרחקת. אני מרימה את התיק ועוקבת אחריה.
אנחנו מתחילים ללמוד וללמוד וללמוד, יש עד שמונה בלילה, עם כמה הפסקות. היום אנחנו עושים טרנספקציות, טיפולים בחום וקור, מוסיפים חלבונים רעים יותר ופחות, ואח"כ נריץ הכל בג'ל ונסתכל בתוצאות. בין לבין נחכה, כי יש הרבה אינקובציות, נקשיב להרצאות, נעשה בחנים. נצא מפעם לפעם להפסקות ונשוויץ בחלוקים הלבנים. כי אחרי הכל, לא כל אחד יודע כמונו איך זה לעבוד במעבדה, לא שאנחנו יודעים יותר מידי. אבל יותר מאחרים, אולי.
בהפסקה הראשונה, כשאני יוצאת, כולם נמצאים בחוץ ופתאום הם מתחילים לשיר 'היומיומולדת' ולצחקק. אני מסמיקה, ואומרת להם שזה לא היום זה מחר. ושלעזזאל יפסיקו. אבל הם מחייכים וצחוקים- 'נו באמת! זה לא נחשב!' ופתאום מופיע מגש גלידה ענקי, עם שוקולד, ווניל, ריבת חלב, ופררו רושה, וכוסות קטנות, וכפיות צבעוניות קטנות. ואנחנו אוכלים כולם ביחד. ונהנים. הם באמת חמודים באופן מופלא, ואני מודה ומסמיקה, ומודה שוב.
אבל כשאני קמה לזרוק את הכוס לפח, אני חושבת שקר לי. ושאין לי כוח. אני כלכך עייפה. אני חוזרת לשבת בין כולם וחושבת: שנכון שהיומולדת רק מחר ושאחריה יש עוד הרבה 'יומולדת', אבל אולי כמו שהם אמרו-'זה לא נחשב!', ואולי אני הבן אדם הכי זקן בעולם, שראה הכל וידע הכל, וגם אם לא, מה שכן- הספיק.
אני עייפה כל כך, ואני חולמת באמצע היום, בין כל האנשים שסביבי.
ואם חלומות הם אור ואור חלומות אז אולי חולמים הם גם.
אולי אני עשויה מאור עכשיו, אולי אני יכולה לחלום בהקיץ ולתפוס את החלום של הבוקר, את היד האחת שרצה על הפסנתר.

'את באה?' הדס מנערת אותי 'נו כבר, מתחילים'. אני מהנהנת. אני קמה, ואני כלכך עייפה.