הבכי שלי לא יפה

תמיד היה הוא אומר לי שניתן להבחין מי יפה באמת רק כאשר רואים אותו לאחר בכי.
ואני, אף פעם לא הצלחתי להבין את שאמר.
תמיד חששתי מלבכות ליד אנשים, שלא יוכלו להבחין עד כמה מכוערות פניי.
אסור לבכות למול אחרים, להראות חולשה, להראות את הכיעור את הגועל.
הסתובבתי בניכם כמו רוח חיה, שמעתי את כל שהיה לכם על הלב אפילו שכבר לא הייתי מסוגלת לספוג עוד.
ספגתי את שלכם ולא את שלי, כי הייתם חשובים לי אף יותר מעצמי.
שק כבד נשען תמיד על כתפיי, מלא בכל הבעיות שפחדתי להתמודד איתן, בשינאה ובכאב.
כעת, כשכבר אין אני מסוגלת לספוג עוד, והשק שעל כתפיי כבר מלא עד קצהו.
כעת אני מניחה שזהו זמני פשוט להיעלם.
אז עכשיו, כשזוהי הפעם האחרונה בה תראו אותי.
אני בוכה, אני אדומה ועיניי נפוחות, פניי רטובות ודמעות מנצנצות זורמות בשצף קצף על פניי.
אני מכוערת, אני עלובה וחסרת תכלית.
לכן אני עוזבת, כעת הבעיות שלכם ושלי הלכו איתי ביחד עם השק.
להתראות.