אני לא באמת רעה

נולדתי בעיר קטנה בממלכה רחוקה.
אמא שלי מתה בלידה ואבי היה אדם מכובד, הוא היה מקורב ליושבי הארמון רמי הדרג והכל ראו בו אדם תרבותי ומיושב, אך האמת היא שכשהיה חוזר הביתה מעבודתו, תמיד היה מפליא בי מכותיו, שותה ללא היכר, מתאכזר אליי.
הייתי נערה בעלת שיער שחור משחור, שפתיים ורדרדות ועור בצבע מוקה, ישנם שיגידו שהייתי הנערה היפה בעיר אבל לא הקשבתי.
הייתי בודדה מאוד, לא יצרתי קשרים עם אנשים והדבר היחידי שאהבתי לעשות הוא לשבת בשדות, להביט אל השקיעה האין סופית ולצייר.
יום אחד הופיע שם בחור צעיר, צייד בגילי ואולי קצת יותר, יפה תואר ואצילי, ציירתי גם אותו.
יום אחד הוא התיישב לצידי.
הפנתי אליו את מבטי "מי אתה?" שאלתי בטון שקט "שמי פיטר, אני צייד ועובד פה יומיום, כל ימי שהותי בעיר זו לא ראיתי נערה יפה ממך, אמרי לי נא – מהו שמך?" שאל.
"אני.. אני לאורה" השבתי במבוכה.
"את יפייפיה" אמר בקול שקט, הייתי נבוכה ונמנעתי מהלביט בו "אני יכול…?" שאל והתקרב אליי, ליבי פעם בקרבי בחוזקה, הנהנתי.
הוא נשק ללחיי, מגע שפתיו העביר בי רטט נעים והסתכלתי על שפתיו, התנשקנו.
בדיוק עברה שם מכשפה זקנה "מה אתם עושים ילדים ארורים?!" צווחה לעברינו, לא הבנו מה היא רצתה "כיצד אתם מעזים ללגלג על שבורי הלב ולהתנשק כך בפרהסיה?!" אמרה המכשפה הממורמרת, ליחששה כמה דברים והפנתה לעברנו את ידיה.
נשמע רעם חזק ובידי צנחה מראה קטנה בעלת מסגרת וידית שחורה, כצבע המוות.
"פיטר?" שאלתי בלחש "פיטר!!" צעקתי, להיכן נעלם אהובי?
הבטתי במראה על השתקפותי, לפתע פנים הבליחו במראה, פנים נוצצות ומוכרות עד כאב.
היא לכדה את פיטר שלי במראה.
"פיטר הו פיטר, הן כל כך נעמת לי היום ומכשפה ארורה זו…" לא הצלחתי לסיים את המשפט, בכי נטף מעיניי בשצף קצף.
"האם אני באמת יפה?" שאלתי את הראי "את הכי יפה מבנות העיר, יום יבוא ומישהו אותי לחיים יעיר. אח"כ נתאחד ונאהב, נהיה יחד לתמיד, כמו שהיה עכשיו"

מאז אותו יום הפכתי רעה וממורמרת, התקווה היחידה שלי הייתה אהובי שבמראה שאומר כי הוא עדיין אוהב אותי.
כששלגיה נולדה, היא כ"כ דמתה לי והן אני הזדקנתי כך שאהובי חשב כי היא אני.
אז רציתי להשמידה, למחוק את קיומה ובכך להחזיר לזרועותיי את אהובי (עד כמה שניתן)

אז אל תשפטו אותי ואל תשנאו אותי לשווא, לא לפני שאתם יודעים מה באמת קרה לי.