"אם יש גן -עדן…."

עיניי נפתחו. לאט לאט. האדמה הייתה בצבע ורוד בהיר. רגע, זאת לא הייתה אדמה, זה היה מין צמר גפן כזה, רך… קמתי והתחלתי ללכת. לפתע ראיתי את כלבי לששעבר שנדרס, איתי. הוא נפטר ישר. אני נשארתי בחיים. הוא נפטר לפני חצי שנה. הוא היה עם כנפיים כאלה של פיות והוא עף. צבטתי את עצמי כדי לבדא שאני לא חולמת. "אך!" צווחתי מכאב, לא, לא חלמתי. פתאום באו אלי המון פיות, נשים וגברים, חלק היו לי מוכרים. אחד היה סבא רבה שלי, אחת הייתה בת דודתי של אמי, אחת הייתה אחותה של חברתי. הבנתי. הבנתי שמתתי. אבל איך? זאת לא הבנתי. לפתע ראיתי מאחורי כל הפיות פייה אחת שהרגשתי שמאוד חשובה לי, אבל לא הצלחתי להזכר מי זאת. פינו לה את המקום והיא עזרה לי לקום. (אחרי הצביטה נפלתי עוד הפעם). "את בסדר?" שאלה אותי. "כן" עניתי מבולבלת. "אני מתה, נכון" שאלתי. הפייה הסתכלה על כל שאר הפיות ואמרה בלחש עם ראש מורקן "כן". "רציתי שיהיו לך חיים ארוכים וטובים, אך לא הצלחתי, פיית המוות אילצה אותי". היא ענתה בעצב. הלכנו, אני לא יודעת לאן. "מי את?" שאלתי אותה. "מזי, אני אחותך הגדולה" היא ענתה לי. התבלבלתי. "אבל אין לי אחות גדולה, יש לי אחות תאומה ואח קטן!". "מזיל'ה, כשאת וספיר הייתן בבטן, אני הייתי בת 6 וביום כשעליתי לכיתה א', פרצו לבית הספר וירו בכל מי שהיה שם. אמא לא הייתה איתך ועם ספיר כי היו לה צירים אז היא ניצלה". דמעה זלגה מעיניי. הגענו למין ביקתה ורודה כזאתי ואחותי, כפי שהיא סיפרה, פתחה לי את הדלת. "זה הבית שלך" היא אמרה לי והושיטה יד כדי שאכנס. נכנסו לביתי והיישבנו על הספה. "א-אי-איך קוראים לך, אחותי?" התרגשתי. "קוראים לי בשם אחותך" היא ענתה לי. "ספיר ?". "כן" היא אמרה. "אז ספיר," שמחתי שעדיין יש לי מי לקרוא לו בשם אחותי התאומה. "איך מתתי ?" שאלתי אותה. "את באמת רוצה לדעת?" היא שאלה. הנהנתי בראשי בחיוב. "בואי" ספיר קמה. "מה.. לאן אנחנו הולכות?!" שאלתי אותה בבלבול. "את מתכוונת, עפות" היא גיחכה. חייכתי. עפנו בשמי גן- העדן. ספיר הובילה ואני עפתי אחריה. הגענו לאולם גדול. נכנסנו. על הקיר היה שלט בו היה כתוב ' דובר פיית המוות'. התיישבנו בכיסאות והוא הסתובב אלינו. היה לו שיער אדמוני עם הרבה קוצים שהסתירו את פניו.היה לו בגדים שחורים וגלימה שחורה. היו לו קרניים קצרות. "כן" הוא אמר. "מה רציתן?". "אחותי מזי רוצה לדעת איך היא מתה" ספיר ענתה לו. "מזי… מזי מה?" הוא שאל בקול 'ציפציף'. "מיקלה" עניתי לו בזריזות. "כן, בזמן שישנת פרצה שריפה בביתך ואת לא התעוררת. הורייך ואחייך התעוררו ויצאו מהבית. אמך ניסתה להעיר אותך אך לא הצליחה.". "בסדר…" מלמלתי. "לפחות גיליתי שיש לי אחות כל כך טובה …… " חיבקתי את ספיר. עברו 10 שנים וצווחה כמו שאני צווחתי באותו יום שהגעתי לעולם זה, נשמעה בעולם הפיות. כולנו עפנו למקום בו גם אני הייתי בהתחלה. ראיתי את הוריי. את הוריי עם כנפיים. התרגשתי וחיבקתי אותם. "מה קורה פה מזיל'ה?" שאל אבא. "אתם כבר תבינו…" עניתי לו בחיוך ענקי ובשמחה ובהתרגשות רבה.