I'm afraid of my own skin

אף אחד לא חשב שאפשר לחוות מוות, את התהליך שאנחנו קולטים כהפסקת הקיום (מתוך הקיום אנחנו יכולים להניח על היעדרו), אבל אז הם המציאו את המכשיר המטופש הזה ועכשיו כל פעם כשמישהו רוצח את אשתו בקומה למעלה אני מרגישה אותה מפסיקה להרגיש ונשאר חלל עמוק ומפחיד שאני לא יכולה להכיל אותו.

רומה מתקשרת. אני מהססת אם לענות אבל הוא קורן את הבדידות שלה (כן זה פאקינג עובר בתקשורת סלולרית) והיא מריחה את הסלידה שלי ממנה אז אני מרימה את המכשיר ונושמת.
"את חתיכת כלבה."
(למה עניתי?) "אני יודעת."

לפעמים אני מניחה את היד שלי עליו והוא מתרחק כי זה נוזל מהעור שלו דרך האצבעות אל הריאות שלי וחונק אותי מבפנים.
אני לא יכולה שלא לתהות אם יש מישהו שמבין אותו יותר. שלפחות יכול לקבל, רק קצת. כשהם ביחד הם נראים שלווים יותר, ולממוצע הכללי שהם משאירים מאחור יש טעם מר אבל מתוק.
(הייתי רוצה לאחוז בו, באמת. אבל. כמה כבר אפשר לתת)