תג מחיר/ סיגל חלפון

הלכתי לדוג ארוחה בסופר. על עמדת הדגים מנצח במלוא אונו ושאונו גבר לא צעיר במיוחד.
בין הכפפות למרפקים מציצים אלי מימין ומשמאל קעקועים של בת הים הקטנה ודרקון יורק אש.

בעודו מפלט את הסלמון, הוא מדבר עם השוליה הצעיר שלידו. "אתה חייב לבוא איתי להשתלמות דייג בצפון." הוא מסתער.
השוליה מנסה להסביר שהאישה בבית לא אוהבת שהוא נעלם לה לשלושה ימים.
"בהריון הזה היא עצבנית נורא, מקללת אותי בצרפתית ליד הילדים."
מולי עיני תוכנית פעולה קורמת עור וזימים.
"תגיד לה שזה בשביל עלייה במשכורת, זה מה שאני תמיד אומר לאשתי"
הבוס מתאר את ההשתלמות. כל בוקר נוסעים לבריכות דגים, אחר כך למסעדות דגים, שם לומדים שיטות הכנת דגים. השוליה ממלא פיו מים. כנראה שהוא לא משוכנע עדיין שיש כאן סיבה להסתכסך עם הדניס שיש לו בבית.
"תנוח קצת מהבית ומהילדים. מה אתה מפחד ממנה? יש הרבה דגים בים". נמשך מסע השכנועים.
"לא סיפרתי לך איזה קטע היה לי עם הכוסית בפאב בקיבוץ בהשתלמות הקודמת?"

בדיוק כשהסיפור מתחיל לתפוס כיוון פישי, הוא מחליט להיפטר ממני. הוא מניילן לי את חתיכות הדג ואני הולכת לדרכי.
בקו קופות הקופאית אומרת לקופאית לידה, "שוב בדגים לא שמו מחיר". התור נתקע כשהיא שולחת אותי לעמדת הדגים. בשביל מה הממונה שם צריך השתלמות, הוא כבר פרופסור מפוזר, לא?

אני חוזרת אליו. הוא הסיר את הכפפות. בלהט התיאור היד מתנופפת והדרקון יורה אש על גבעות הקרח. עיניים פעורות לרווחה של פורלים, סלמונים ובס שכבר לא יגדל נעוצות בבוס הגדול. הוא לא מודע למחירים שצריך לשלם, כשהוא מפליג עם השוליה בשדות הדייג הנצחיים.