ריקי על הגג

ריקי מזעיף אלי פנים ומנופף בסיגריה חדשה. השיער שלו ירוק השבוע ונראה קצת כמו חסה נבולה.
'מה אמרת לי?' הוא אומר, אפילו שהוא שמע טוב מה אמרתי.
אני נאנח ומסב את מבטי לחלון האוטובוס, רותח שם בחוץ. בלי מזגן. רק שמש מרושעת עם קרניים דמויות חרבות אור. 'אתה חייב להתקשר אליו' אני אומר, בלי להביט בו.
'ולמה זה? כי יוכבד התקשרה אלייך? יללה שהוא מצטער? שאכפת לו בשיט ממני?' הוא מתנשף בכבדות. ואני מסתובב אליו, פניו משורטטות בקמטים של כעס וזיעה. הוא מעביר יד בשיערו הופך אותו לקקטוס וממשיך: 'אני אגיד לך תאמת, אני אגיד לך- הוא. הוא. לא שם זין עלי! שמעת! רק מחרבש כל הזמן על גיהינום וכרת ובוכה ומיילל כאילו מישהו עשה לו משהוא. כאילו הוא דואג לי. דואג לי!' ריקי מצחקק בעניים שחורות ונרכן קרוב יותר אלי 'אם היה אכפת לו כלכך ממני והגן עדן שלי- אני אגיד לך מה- הוא לא היה זורק אותי מהבית שלו כמו כלב בהזדמנות הראשונה שהייתה לו. בזין שלי. בזין שלי. שמעת!' הוא נעצר, מתנשף ביחד עם האוטובוס שנעצר בתחנה.
'הו! יורדים' הוא מכריז ומחייך, כאילו לא צרח ליפני רגע, ואני עוקב אחריו אל הדלת האחורית, מתעלם מהמבטים סביב (מה אתם יודעים?).
כשאנחנו על המדרכה בחום. ריקי שולף מצית בהבזק כסף ומדליק את הסיגריה שלו.
'רוצה?' הוא שואל, כי הוא תמיד שואל אותי. אפילו שאני תמיד מסרב. זה מצחיק אותו, אני לא יודע למה.
'ריקי– ' אני מתחיל שוב פעם, לא כי אני מצפה למשהו, רק כי אני חייב ואני פוחד מהשיחה עם יוכבד.
'תעזוב דני, תעזוב' הוא רק אומר. מחייך על העוקם ומתחיל ללכת 'איפה כולם ניראלך?'
כולם יושבים על הספסלים מול הקיוסק, אוכלים פיצה, שותים בירה, מעשנים ועושים רעש. הם שואגים כשהם רואים אותנו ומרביצים תפיחות (שבמקום אחר היו יכולות להיות מרושעות) על כתפנו. אני שונא שזה ככה, יותר מידי אנשים. אבל ריקי תמיד משכנע אותי, ואני יושב בצד, כל פעם, עד שהערב יורד, צופה בו מנסה להתחיל עם שירן או עם נועה. ואח"כ ניגרר אחריו ואחרי כולם לאיזה מקום עם אורות מאופלים, מוזיקה שמכסה את האוזניים. ושתייה. הרבה שתייה, שמייבשת אותך לגמרי וגורמת לך להסתחרר עוד יותר, אפילו שאתה מסוחרר כבר לגמרי מהמוזיקה.
היום זה אותו דבר. רק שריקי ושירן נעלמים לזמן כלשהו בו אני מכרסם קצוות שרופות של פיצה (עצמות של פיצה, אולי) ומקשיב לאלי שמסביר לי על המנוע של האופנוע שלו, על סמ"קים ואחיזה: 'חיה. מפלצת! אתהלאיודע איזה! בוויש אחד אני יכול להגיע ל300 קמ"ש, שמעת? וויש אחד!'
אני רק צריך להנהן ולהיראות נדהם; והוא כל כך נלהב עד שזה קשה לא להתלהב גם.
כשמתחיל כבר להחשיך ריקי מופיע שוב, מחייך סופסוף, עם סיגרייה בוערת שמשתלשלת מפיו 'מה קורה יא דפוקים!' הוא צורח ומזנק על הספסל ליידי. אני מחייך וקולט בזווית העין את שירן מצטרפת לעינבל ולנועה בקצה השני. היא מנופפת בשיערה השחור הארוך, מניחה יד על מותן דקה. גבה זקוף. היא ניראת כועסת.
'אתה בסדר?' ריקי מחייך ופורע לי את השיער
'מה ישלך?' אני מזדעף
'בחייאת' הוא מצחקק ומפריח טבעת 'פשוט ניראת כמו ילד קטן ואבוד, שנייה. ישלך את ההבעה הזאת אתה יודע. כאילו גנבו לך את הכיףכיף'
'כיףכיף?! קוראים לזה- – לאיודע– זה אני. זה ההבעה הרגילה שלי'
הוא צוחק: 'כמו חתלתול מסכן, כמו החתול הזה משרק שעושה את הקטע עם העניים! כן! ילד קטן וחמוד!'
נהמתי, לא אהבתי את הצחקוקים שלו. ואלי סתם ישב ושתה, במבט מזוגג, בטח חולם על הסופרמוטו שלו.
'שירן ניראת עצבנית' אמרתי רק כדי שיסתום כבר.
'כן' הוא הינהן, עננה אפורה מרחפת מעליו. העניים שלו היו שוב שחורות. שתקתי, לא רציתי לשאול אם קרה ביניהם משהוא, לא רציתי לדעת. הוא שתק גם.
וישבנו ככה- רגועים באופן מוזר- עד שכולם קמו והתחילו להתקדם לכיוון העיר.
'בא' הוא אמר. הוא כבר לא ניראה כועס, או שמח, סתם; בחור גבוה עם שיער ירוק ופירסינגים שנצצו מתחת למנורות. באתי, מקשיב לו יורק בדיחות גסות יחד עם אלי ואדיר.
הסתכלתי על השמים, חשבתי: הלילה בכלל לא שחור, הוא כחול או אפור או חום, משום מה זה העציב אותי.
והלילה נשאר ככה, גם כשיצאנו כעבור שעות או ימים מכל המוזיקה, התופים, והאנשים המפותלים. כולם-אלו שנשארו- הסרחו מזיעה ואלכוהול, מהלכים כמו סהרוריים, מתפקעים מצחוק אפילו ששום דבר לא היה מצחיק.
'ריקי. ראיתם את ריקי?' שאלתי את שירן וענבל שנשענו על גדר, מדברות עם שתי בחורים מזוקנים בז'קטים שחורים, אבל הן רק הביטו בי במבט קר וחזרו לצחקק, שערותיהן מבזיקות כמו מניפות עם כל תזוזה של גופן.
הסמקתי והתרחקתי. הסתכלתי סביב, פתאום כולם נעלמו והיו רק משחקים של אור וצל ואנשים שניראו כמו כל האנשים האחרים. חזרתי פנימה, אפילו ששנאתי את התופים בלהט.
דחפתי ונדחפתי, זה היה כמו לשחות בתוך מפלצת ענקית שכל הזמן נעה. בלי כיוון מסוים. כעסתי על עצמי. כעסתי על ריקי.
מצאתי מפלט בסוף במדרגות מתכת אפלות, ליד השירותים. ובגלל שלא היה לי רעיון יותר טוב, ובגלל שהכניסה הלכה לי לאיבוד, ובגלל שהיה רעש, ובגלל שהם פשוט היו שם, התחלתי לטפס כשהן רועדות מעט תחתי (או שהכל רעד בעצם).
יצאתי אל תוך מסדרון מואר וקפוא עם דלתות מתכת סגורות למחצה. לא אהבתי את מה שראיתי מבעדן, והתופים עדיין רדפו אותי, אז התקדמתי עוד- ממש עד לקצה: אל הדלת היחידה שהייתה סגורה. דחפתי אותה והיא בקול חריקה ובאיטיות שהכאיבה לכתפיי נפתחה אל לילה ורוח פרצים.
הגג.
יצאתי או נפלתי-קדימה, השקט והקור עוטפים אותי כמו שמיכה רכה, פתאום.
הייתי עייף ולא ממוקד ולא מופתע כשראיתי אותו סופסוף, עומד שם בקצה: ריקי. אותו ההגיון שהוביל אותי לכאן הוביל גם אותו.
לא קראתי בשמו, אפילו שיכולתי. רק התקדמתי באטיות עד שכתפנו כמעט נגעו זו בזו והעיר נפרשה תחתנו, מהבהבת אורות (כמו קוד מורס לא מפוענח)
'זה יפה' הוא אמר, קולו לא גבוה מלחישה. הנהנתי. והרגוע המוזר שוב השתרר בינינו: נשימות, שאיפות, רוח, חריקות מרוחקות של מכוניות, וזהו. זה נמשך כמעט נצח.
'בא נחזור' אמרתי והקול שלי נשמע מוזר ולא מחושי.
'לא' הוא הסתובב אלי, עומד קרוב מידי, פתאום. התרחקתי אבל הוא התקרב שוב, עיניו בעניי, נטולות מבע. פסעתי עוד צעד לאחור, עד שהרגשתי את הסורגים הקשים בגבי.
'ריקי-' התחלצי לומר אבל הוא הרים יד, לפת את צווארי והדביק נשיקה קשה וכואבת על שפתי.
'ריקי!' דחפתי אותו בשתי ידיי חזק ככל יכולתי, הוא נישאר במקומו. קרוב מידי. ידו עוד על צווארי, מכאיבה. הבטתי בו
'אתה חושב שאני בן אדם רע?' הוא שאל
'ראיתי את שירן למטה, אולי היא מחכה לך'
'הכלבה. עזוב אותה' הוא פסק 'אתה חושב שאני בן אדם רע? תענה לי! אתה חושב שאני בן אדם רע?' הוא ניער אותי, קולו הלך וגבה כשנישארתי דומם.
'עזוב אותי! ' ירקתי, מנסה למשוך את ידו.
הוא שיחרר, אבל נשאר במקומו, קרוב עד שיכולתי לראות צללים של קימטי צחוק שצוירו בשולי פיו. התנשמתי. גם הוא
'מה נדפק איתך?' חרקתי.
הוא צחק, עיניו שחורות 'זה שאלה פשוטה לא? אני בן אדם רע? שירן חושבת שאני כן. שאני בן זונה, מסתבר. רק כי לא הסכמתי לומר לה שאני אוהב אותה ושהיא הבחורה הכי מדהימה שראיתי. כי היא לא. סתם שרמוטה שיודעת לענטז' הוא מחייך ומתקרב עוד, גופו מעלי, גורם לי להיצמד לסורגים עוד יותר 'יוכבד גם, בטח היא יללה לך בטלפון: איזה בושה למשפחה- – היא טרקה לי את הדלת בפרצוף בפעם האחרונה שבאתי לבקר אותה, אתה יודע, אפילו לא נתנה לי להיכנס, שהנפשות של האפרוחים הקטנים שלה לא יתחרבנו. היא אמרה לך? היא אמרה??? או שהיא רק יללה? שקרנית צבועה ומחורבנות גם היא! ומה. היא חרבשה לך שהוא מצטער? שהאבא הקדוש שלי מצטער?' הוא מחייך שוב, בשיניים לבנות, חותך כל מילה בסכין 'אבא קדוש ומזויין, מחכה לו שורה של מלאכים מזויינים בגן עדן, אתה יודע. הוא כלכך קדוש עד שהוא זורק את הבן שלו מהבית מאהבה. אהבה מחורבנת לאלוהים! לבן שלו! ולנשמות! הוא אוהב את הנשמה המזוינת שלי יותר ממני! אתה לא יודע כמה הוא דואג לה!' ריקי עוצר רגע, מתנשף. הוא מרים את ידו אל צווארי שוב, אבל הפעם בעדינות: זוקר באגודלו את סנטרי כך שעניי יהיו בעיניו 'אז מה, דני, גם אתה חושב שאני בן אדם רע?'
אני עוצם את עניי, שואף, ופותח אותם שוב, ומביט בו. הוא מסריח: מאלכוהול, סיגריות, כעס ועוד
'לא. ריקי' אני אומר לו 'לא. אני לא חושב שאתה בן אדם רע'.
עצב, אני חושב, המשהו הנוסף הזה זה עצב.
הוא מסריח ממנו. הוא דולף אותו בכמויות. דליים על דליים של עצב.
אבל אני לא אומר כלום, אני רק מביט בו והוא בי, עם שמים של לילה כחולים או אפורים או חומים מעלינו, רק לא שחורים.
וזה מספיק. עכשיו ולעכשיו זה מספיק,
איכשהו