רוח שטות פעם חמישית

מכניקה מבריקה של מוח מדומה מצלצלת לי בכיס ובלחיצת כפתור אני משגר את קולי אל מעבר לאטמוספירה ובחזרה, מרשתת זיהוי הפנים סורקת אותי ויורקת אותי אל הרחוב ששם כל אדם מגלה כמה אנושי הוא באמת נשאר, ואם בכלל יודע לדבר או לחשוב בעצמו. קולטנים מקבלים אותי באהבה והקוד המגנטי מחויב בחיוך שלא קיים, אין ממשק ואין משחק זה הכול אבק שמתרחב ומתכווץ לפי רוח החיים, כולנו אחראיים ומעורפלים תחת האובך הפחמי של ארובות הייצור. הפכנו קדמה לדממה והכול מעצמו נעשה, יצירתיות בתהליך גסיסה והמוח בתסיסה עולה למעלה ומסרב לרדת. העולם קם על יושביו ומכריז שהרים ידיים, מדוע העץ הפרח והחי נדחקים לשוליים, ואת כל היערות החליפו אנשים זולים בחליפות יקרות שמבזבזים לי את הזמן ואת הרצון לשמוח, כשרובנו נמעכים מרוב בלבול מוצאים עצמנו נמשכים לכיוון האיש עם הטריק בשרוול, הפתרון הקל למצב המסורבל והמקולל שנקרא לחיות, אבל טריק הוא רק אחיזת עיניים ולאף אחד אין תשובות ודאיות על איך ומה צריך לעשות, הגחנו לעולם דומים ונרד ממנו באותה הצורה, בין אם זה האיש בן המאה שיצא מהחלון ונעלם או הילד בן הארבע שהלך לישון ולא קם, כולנו מקווים לסוף טוב במובן מסוים.