פרק ראשון – היומן של דן

זה היה יום חם ולח, כל באי הכפר נשארו בבתיהם נחים תחת גגם, בורחים מהשמש שרצתה לכפוח על ראשם, עננים שייטו בשמים ועברו בעצלתיים את הכפר, פרחים פרחו בכול מקום, ולפעמים הגיעו לאחד האגרטלים באחד מהבתים על ידי אחד מן הילדים השובבים שקטף אותם.
דן היה בן עשר, אך כבר היה גבוהה לגילו, היו לו עיניים חומות ושיער בצבע שחור, ופנים שזופות ממשחק תחת השמש, הוא לבש בגדים בגווני החום והירוק ככול האנשים בכפר, ונעליו היו מלוכלכות בבוץ כדרך קבע. דן ישב על הכיסא והביט החוצה דרך החלון, היום הוא החליט שהוא ישאר בבית, היה חם מידי לצאת ולשחק בחוץ כאשר החום הזה מפריע, הוא פיהק פיהוק גדול והתמתח בעצלתיים, ואחר כך קם מן הכיסא, הלך למיטתו ונשכב עליה. דן הסתכל לכול הצדדים מוודא שאין איש צופה בו והוציא מתחת לכרית שלו את היומן החום השחוק, שהיה כתוב עליו באותיות מסולסלות "יד ימינו של האדם", דן ליטף את הכריכה החומה, היא הייתה עשויה מעור רך, והייתה חמימה תחת ידו, דן פתח את היומן ותפס את העט שנח בתוכו לפני שנפל לרצפה.
דן פתח בעמוד הנכון והחל לרשום ביומן את מה שקרה לו אתמול, הוא חזר כל כך מאוחר בלילה שלא היה לו זמן לרשום כלום כי איך שהניח את ראשו על הכרית נרדם. דן הסתכל על הדף חושב על איך לנסח את ההתחלה. לבסוף החליט, והחל לרשום:
"יומן יקר אני מצטער שלא יכולתי לרשום בך אתמול, חזרתי מאוחר בלילה ולכן נבצר ממני האפשרות… אתמול בבוקר הלכתי עם חברי סם ודניאל לשחק ליד היער, אך בלהיטות המשחק לא שמנו לב שנכנסנו לתוכו, היער לא היה שחור חשוך ומפחיד כמו שהמבוגרים תמיד אומרים, למעשה היה כיף לשחק שם, השיחים היו מקום מושלם להסתתר בזמן ששיחקנו מחבואים, והעצים לא התלוננו או נשברו כאשר תיפסנו עליהם, שיחקנו שם הרבה זמן למרות שלנו זה נראה רק כמו כמה דקות, זאת אומרת עד שאני הלכתי לאיבוד, חיפשתי אותם, צעקתי אליהם אך הם לא שמעו אותי ואני לא שמעתי אותם, הייתי אבוד ביער והייתי לבד… כאשר התחלתי להתייאש התיישבתי על גזע עץ כרות רק כדי לשמוע את קול פכפוכם של מים זורמים, הייתי צמא וללא מחשבה הלכתי אחרי הצליל לאגם יפיפה, יכולתי לראות במרחק מפל מים שגרם לתנודות במים. חפנתי בידי מים והתכוונתי לשתות אבל מולי פתאום הופיע יצור שמעולם לא ראיתי כמותו קודם לכן, הוא היה שחור כולו ומכושכש, עיניים שחורות עם עישונים זהובים-חומים וזנב ארוך וגמיש, על גבו נחו בקלילות זוג כנפיי עור, הוא הסתכל עליי ללא הבעה, גם אני הסתכלתי עליו, הוא היה יפיפה, אך אף אחד מאיתנו לא זז, לא אני ולא הוא, לפתע הוא החל להתקרב אלי, למרות שכול חושי אמרו לי שאני צריך לברוח לא הצלחתי לזוז, הוא רק המשיך להתקרב אלי, כאשר הוא היה קרוב כל כך שאם הייתי מרים את היד הייתי יכול לגעת בפניו הוא החל לרחרח אותי, זה דיגדג וצחקתי, לא נראה שזה הפריע לו, להפך הדבר, נראה שהוא כלל לא שם לב לכך, אחר כך הוא כרח את זנבו סביב בטני. בהתחלה חשבתי שהוא הולך למחוץ אותי למוות ואכול אותי, אבל הוא רק הרים אותי והניח אותי על גבו. אז ללא כל התרעה מוקדמת הוא זינק לשמיים ועף, יכולתי לראות את הכפר שלי משם, וכך גם הוא, הוא נחת בקצה היער מול הכפר שלי, ירדתי מגבו וליטפתי את ראשו לאות תודה "אני אבוא מחרתים, אני כנראה לא אוכל מחר כי אני אהיה מקורקע" אמרתי לו, אני לא יודע אם הוא הבין אבל אז הוא פשוט הסתובב והתרחק משם, כאשר הגעתי לכפר, השמש כבר שקעה לגמרי וחושך מילא את הכול, אמא שלי בדיוק התכוננה לצאת לחפש אחרי, חבריי סם ודניאל חזרו כבר וסיפרו לה הכול, אז כשהופעתי היא החלה לבכות ולחבק אותי, למרות שאני מבין למה, זה עדיין היה מאוד מביך! כמובן שאני קורקעתי וגם סם ודניאל, אבל למזלנו היום הוא לא יום טוב לצאת ולשחק, לכן יצאנו בזול, אני בטוח שמחר הוא יחכה לי שם, היצור השחור עם הכנפיים, אני לא יכול לחכות עד שאני אראה אותו פעם נוספת, והפעם אני אביא איתי משהו לתת לו לאכול, כדי שהוא לא יהיה רעב…"
דן סגר את היומן שלוי יחד עם העט כשחיוך מתנוסס על פניו…