על שוקו והאולימפוס של רותם

רותם אמרה שכשאנחנו מתבגרים אנחנו פתאום מבינים שאבא ואימא לא אלים. שגם הם יכולים לטעות וטעו. שהם רק יצורים אנושיים עם תסביכים ובעיות,
רותם אמרה שכשאנחנו מתבגרים אנחנו מבינים שאנחנו האלים של עצמנו, אנחנו יכולים לעשות הכל הכל. הכל.
והיא מתכוונת לזה.
רותם עומדת להשתלט על העולם, להמציא כנפיים היברידיות ובית מרחף, עשויי מעננים וזכוכית.
'תזמיני אותי?' אני שואל והיא מחייכת. היא מקלידה משהו במחשב ואוכלת נקניק.
'ברור. אתה גם יכול לגור איתי אם באלך'
אני מחייך, אבל איכשהו זה לא מרגיע אותי
'אני הולך למטבח להכין משהו לשתות' אני מכריז 'רוצה גם?'
אח"כ אני יוצא ובמקום ללכת למטבח אני מתגנב לחדר של אבא ואימא, הדלת פתוחה רק קצת, אבל אני יכול לראות אותם, על המיטות: אבא עם גופיה ותחתונים שוכב, משקפיו מהבהבות את מסך הפלאפון שבידו, ואמא לבושה לגמרי, יושבת ישר ומדברת בקול צווחני מעט בפלאפון.
היא בטח מדברת עם ירדן: עלינו (עלי?) או על הילדים של ירדן.
אני נאנח, מביט בהם עוד קצת, אבא מחטט באף. אמא צוחקת.
כשאני מסתובב ללכת אני שומע פתאום את אבא קורא, אני נבהל לשניה, אבל אז חוזר, פותח את הדלת ונכנס: 'מה אבא?'
'איך היה בלימודים היום?' הוא שואל
אני מושך בכתפיים: 'איך היה בעבודה היום?'
הוא צוחק, אבל לא מרפה: 'והמבחנים?'
'המבחנים בסדר גמור' אני משקר ונותן לו נשיקה 'אני הולך להכין משהו לשתות, רוצה גם? אימא, את?'
בדרך למטבח אני מזמזם משהו, ומגחך כשאני מבין מה זמזמתי: 'פים פם פםםם מי זה בא לשחק פו בגן'
לפעמים אני תוהה מי אחראי האחסון של כל הספאם שיש לי במוח. מה הוא לקח.
במטבח אני מניח בשורה ארבע כוסות דמויות אגרטלים ומתחיל להכין: קפה אחד. שתי פטל ושוקו אחד.
אני מפזר אותם בחדרים בתורות, הולך לאט בלחיים מלאות אוויר כדי ששום דבר לא ישפך.
בסוף כשאני חוזר למטבח לקחת את השוקו שלי כבר לא באלי, אני משאיר אותו על השיש. מיותם.
ואז מתחרט, לוקח אותו איתי ויוצא למרפסת: לשקיעה. היא יפה יפה יפה.
וורודה כמו לבבות עם עננים דמויי חדי קרן. אני מחייך ומדמיין את הבית של רותם שם למעלה: מרחף. היא אומרת אבל שלא יוכלו לראות אותו מהאדמה, הזכוכיות ישקפו את השמש ויראו כמו פיסות שמים בעצמם.
'הדבר הכי טוב בבית כזה' אמרתי לה אחרי שהיא תארה לי אותו בפעם הראשונה 'זה שיהיה אפשר לנדוד איתו לפי עונות, כמו הציפורים רק הפוך: אפשר יהיה לעקוב איתו אחרי החורף'
רותם צחקה, היא יודעת שאני שונא קיץ 'תאר לך, אם לא היינו יהודים- זה היה יכול להיות כמו חג מולד נצחי'
אני נאנח עכשיו ולוקח שלוק רותח מהשוקו שלי; כשרותם תיהיה גדולה היא תרכיב רב-הזמן את הכנפיים ההברדיות שתמציא עד שהיא תשכח איך מרגישה האדמה, היא תקטוף פיסות ענן מהבית שלה ותחלק אותם לאנשים: 'כדי שיזכרו שהם האלים של עצמם'
'זה באמת הכרחי?'
'כן!'
אני לוקח עוד שלוק מהשוקו (מתוק כמו סוכריה) ומביט בעננים מעלי שפתאום הפכו כהים, הקרניים שלהם התארכו ועכשיו הם בתולות ים ארוכות זנב.
זה גורם לי להיזכר: אני חייב לשאול את אבא ואימא על הטיול לאילת. דן ונוגה מתכננים לצאת כבר בשבוע הבא.
'אתה מוכרח לבוא' נוגה אמרה לי בפעם האחרונה שנפגשנו 'לדן יש איזה חבר צוללן שהבטיח לקחת אותנו לצלול. הוא אמר שהוא גילה מערה תת קרקעית מדהימה עם עתיקות-תאר לך, אולי זה הכניסה לאטלנטיס!'
דן נחר אז שזה שטויות. אבל נוגה אמרה לו שזה מה שכולם אמרו על כל מגלי הארצות שניה לפני שגילו אותם.
אני נכנס הביתה וסוגר את דלת המרפסת מאחורי ביד אחת, ביד האחרת אני מחזיק את השוקו שכבר התקרר.
אני פוסע אל הדלת של אבא ואימא, המילים כבר מתגבשות בראשי: איך אני אשאל אותם, מה אני אומר, אני לא אספר להם על הצלילה זה רק ילחיץ אותם. אני אומר בבקשה ואזכיר את שנה שעברה, איך נשארתי בבית כשכולם נסעו. אני אהיה נחמד. אני אני – –
אני קופא פתאום ובמקום להמשיך קדימה אני נכנס לחדר של רותם. היא עדיין במחשב, צוחקת מולו.
'רותם' אני אומר
היא מרימה עיניים ישר, אולי כי הטון שלי שונה: 'אם… אם אם…' אני נושף 'אם כולם אלים, אם כל אחד האל של עצמו אז זה לא משנה. זה אותו דבר,
כולם בעצם סתם אנשים' אני קובע
היא מביטה בי. היא תראה נפלאה עם כנפיים הברדיות, גם ככה היא נראת נפלא, היא תראה כמו טינקרבל כהה
'מה? לא!' היא מזדקפת והיא מתחילה לומר משהוא נוסף, אבל אני כבר עוזב. אני לא רוצה להקשיב: אלים הם נרקסיסטים נוראים, בשלב מסוים הם מפסיקים קצת לראות את האמת, והם רואים רק את עצמם.
אני נעמד מול הדלת של אבא ואימא, גומר בשלוק אחד ענקי את השוקו ונכנס.
הם חייבים לומר כן על אילת – אבל כשאני מושך את היידית הדלת נעולה