על אריה ששואג לנצח

התפרסנו על הספא הענקית והשטיח ועמדנו לראות סרט, כל המשפחה.
לפעמים אני שוכח כמה הרבה אנחנו; כשאנחנו ביחד, כלומר.
לפעמים אנחנו לא ביחד.
לפעמים הם ביחד ואני לא (אבל זה אשמתי)
אבא שאל אותי אתמול: למה אתה מוכרח לחשוב ככה, כמו שאתה חושב.
כי ככה- חשבתי אז, ולא אמרתי, כי ככה זה לא תשובה.
אבל הסרט מתחיל עכשיו, באריה שואג, והוא מניח יד ענקית על הכתף שלי, ואני אוסף את הרגליים לחזה ומסתכל על כולם דחוסים סביבי: אוסף של שמיכות וגפיים, מחוברים בדם ונוסטלגיה של ילדים (מריבות, וויטמנצ'יק ומלחמות כריות וקלטות לפני השנה)
הסרט נתקע פתאום, ומישהו אומר שהאינטרנט דפוק. ומישהו קם לבדוק את הראוטר. ומישהו מקלל את בזק. ומישהו אומר שאין לו מקום. ואימא שואלת מי רוצה צ'יפס.
כולנו זזים.
אני צוחק אז, ומשעין את הראש על היד של אבא, בעניים עצומות. לפעמים אני שוכח. אני שוכח שאף פעם לא נצליח לראות סרט ביחד. אבל זה מצחיק