עולם חדש נפלא

אני אוהב את כל ספרי הפנטזיה, גדלתי עליהם. איך אני יכול שלא. הם הנוסטלגיה שלי, הרפרנסים, המבחן הסודי שאני עושה לאנשים כדי לדעת אם הם ראויים , שליפת אקסקליבר מהאבן, שלי (כשאני מרלין והם ארתור בפוטנציה)
הם שעות של לילות עם פנס מתחת לשמיכה. הם הסיוטים, סמייגול, וולדמרט, הערפד הזהוב…
הם גם הקללה שלי, הטמטום שלי, של הילדות-
כי לקח לי כל כך הרבה זמן לעזוב אותם ולהבין;
הם דיברו על גיבורים. על מלחמת הטוב ברע. האור באופל. הרע רק רוצה להרוג להרוג להרוג. וכוח. הטוב רק רוצה לגדל פרחים ולחיות בשלווה ובהרמוניה (# הפתיח של אווטר) , לצחוק על קשתות בענן ולהפריח בועות סבון. יפהפיות.
ואני חשבתי שזה זה, בהיגיון של ילד חמוד עם רפרטואר עצום של דרגונים, מרוקנים, ראז'אק ושדונים מצחקקים. חשבתי שזה זה.
שפתרתי את העולם. היו הם והיו אנחנו. אנחנו היינו טהורים. הם לא.
רציתי דמון כמו פנטילמון ממש (עדיין), ביום הולדת אחד עשרה התאכזבתי ממש, והיה תקופה שבה ניסיתי להאמין שהעגיל שאור נתנה לי יוביל אותי לסטרגוונזה. איכשהו.
ואני גם לפעמים בוהה בחפצים ומכווץ את המוח והמצח. כלום לא קורה.
אבל זה רק משחק, בכאילו (בערך)
הבעיה היא: הטוב והרע. כוחות האופל נגד כוחות הטוב. זה. זה. זה.
כי העולם לא ככה. הוא אף פעם לא היה ככה. כזה בינארי ופשוט. כזה שחור ולבן. כזה ברור. חד. עם שביל של אבנים צהובות במיוחד בשבילי.
נבואה שאומרת מה צריך לקרות
חרא. חרא.
כי כל כך רציתי שיהיה, ולקח לי כל כך הרבה זמן להבין. יותר מידי