#עוטי הקשקשים# פרק 8

שינגאמו
קולות חבטה נשמעו מהחדר החשוך. עיניה של פלייר התמקדו והיא זינקה על רגליה בבהלה. העברתי את משקלו של איידן אל כתפי השניה ומיהרתי אחריה. פלייר תמיד הייתה החזקה מבין שנינו, אבל היא לא הייתה יכולה להילחם- הלב שלה מאז ומעולם היה רך. נעמדתי מולה במגננה, מנסה לראות את אודרי ותורן בחושך הסמיך. צעקה נשמעה כשהאורות הבזיקו לשניה. ניסיתי להיצמד לקיר ולגשש את דרכי בחדר. "אודרי, תורן!" פלייר קראה להם בדאגה אמיתית. הנדתי בראשי בחוסר אמון. ידי נתקלה בדבר מה קוצני. עקבתי אחרי טוואי הקוצים, מוודא שפלייר מאחורי. היא הניחה את ידה על גבי, מחממת את הקור שהתפשט במורד עמוד השדרה שלי. בנקישת אצבע הדליקה פלייר את אצבעה, מאירה במעט את החדר, שעתה התברר כי הוא גדול מהמצופה. הרגשתי את הדופק שלי נרגע במעט כשהבנתי שהקוצים לא היו אלא צמח מסתורי שטיפס על הקיר העבש. הרפיתי ממנו ומיהרתי למרכז, בו היו שרועים האחים.
"תורן! אודרי!" פלייר זעקה בלחץ בעודי בוחן כתם מסתורי על הרצפה. הנחתי את איידן והדלקתי אש שחורה שהיבהבה ברחבי החדר. צעדי לא השמיעו שום צליל על הרצפה הסדוקה כשהתקרבתי לפסל האביר שבפינה. חרבו נטפה נוזל כחול משונה. העברתי עליה את ידי כשתורן צרח, והאביר הסתער על כתפי. זינקתי הצידה ושיניתי צורה לדרקון. מאחורי ראיתי את פלייר מאדימה, עורה מתקשה ונשבר למאות קשקשים עבים ומשוננים במחזה יפיפה שדמה לניצוץ באח בוערת. האביר הניף את חרבו, חושף את בית השחי הרך. התחמקתי ונעצתי את טפרי, אך לא היה במה. בבהלה מתונה הצלפתי והטלתי את קסדתו של החיל על הרצפה, נוכח כי אין תחתיה דבר. רציתי לצעוק כשהחרב שרקה ליד אוזני.
"גאמו!" הזעקה שיתקה אותי. הסתובבתי ורצתי אליה, נענה לקריאת המצוקה. שלושה אבירים נוספים הקיפו את הדרקונית האדומה בעודה מנסה להגן על גופם של שלושת האחרים. ניתרתי מעל הראשון, פורס את כנפי ויוצר משב אוויר חזק שהפיל אביר אחד. חטפתי את חרבו ונעמדתי מול השנים האחרים. בזווית עיני ראיתי מראה שגרם לי להבין מה אני צריך לעשות.
הצלפתי בזנבי וקרעתי את החרבות מידיהן של רוחות הרפאים, נושף וממס אותן לגושים. "תיזהר!" קראה פלייר בעודי מסתובב בהפתעה אל האביר הנוסף. הוא זינק מעלי, מצמיד את חרבו אל גרוני. עצמתי את עיני בקבלה כשלפתע הרגשתי במשב חום והאביר קרס. פלייר אחזה בידי, עוזרת לי לקום. "תודה." מילמלתי. נשימתי נעתקה כשהיא חיבקה אותי, דמעות זולגות מעיניה.

"שינגאמו? זה שם מוזר." הילדה הקטנה הביטה בי בתמיהה. "הוא לא מוזר," קראתי, משלב את ידי בכעס. היא הטתה את ראשה. "אתה מבטא אותו לא נכון." הסתובבתי אליה בהפתעה. "זה שיניגאמי." עיניה הקטנות התעקשו על עמדתן. "אני אקרא לעצמי איך שבא לי." הסתובבתי בחזרה והתכוונתי לרוץ הרחק, לברוח מהסומק שעלה על לחיי. "אני פלייר." היא מיהרה לרוץ לצידי, ולראשונה לא הייתי לבד.