#עוטי הקשקשים# פרק 2

#עוטי הקשקשים# פרק 2
הדם נשפך ונשפך, מכתים את השטיח היפה שאמא קנתה לחג. היא הייתה שרועה על הרצפה כשלרוחב בטנה חתך גדול ומכוער.. פלייר בת השבע ישבה מולה בעיניים פעורות מאימה. "פלייר.." פלייר התקרבה לאימה בעיניים דומעות. היא השתעלה שיעול מזוויע ומילאה את החדר בעשן ודם. "אני עומדת למות, פלייר. את תשארי עם אבא, בלעדי." עיניה העמוקות והחמימות ליטפו את נשמתה של הדרקונית הקטנה שיבבה לידה. "אבא ברח, אמא. הוא עזב אותנו. את יכולה לקום עכשיו, יהיה בסדר." הדמעות זלגו מעיניה ללא הפסקה כשצפתה בה מנידה בראשה. "לעולם אל תבטחי בגברים, פלייר, תראי אותי." באומרה זאת חיוך גדול נפרש על פניה ועיניה התרוקנו. "אמא." צרחה פלייר, "אל תעזבי אותי." היא שלחה יד צנומה לפניה של הבת.
"בחגיגות השלוש מאות,
האנושי יפיל, יקים
את שומרת השלום-
בוא קץ עוטי הקשקשים."
במילים אלה נעצרה נשימתה של האם ומפיה נפלטה עננת עשן קטנה. פלייר התקרבה אליה עוד קצת וחפנה את ראשה, מחבקת באהבה כנה של ילדה תמימה ואולי בעצם כבר לא, כי החל מהיום חייה לעולם לא ישובו לכשהיו. פלייר ירשה את ההון המשפחתי ופדתה אותו בצאתה מבית היתומים. היא שכרה לעצמה דירה בעיר הומה אדם והשיגה עבודה בתור מזכירה של הקהילה הדרקונית, ובכל בוקר הייתה יוצאת לבית הצילי לארוחה קלה, להרהר בעבר ובעתיד ולתהות על טיבן של המילים, שנחרטו בראשה מאותו יום מקולל.
ועכשיו היא כאן.

חגיגות השלוש מאות היו בעיצומן, פלייר עמדה מול החומה ובהתה בה במבט מאשים. שינגאמו שרק מנגינה מוזרה שרק הוא הכיר -בכישרון רב, אם מותר להוסיף- ובאוויר בן שניהם היה אפשר לטגן תפוחי אדמה. "זה היה אמור לקרות עד עכשיו." פלייר הסתובבה בתסכול. "אני אפילו לא כועס." חיוך משועשע עלה על פניו כשהיא זעקה בכעס, חושפת לרגע את הצד הדרקוני המאיים שבה. "למה עוד היא יכלה להתכוון? בחגיגות השלוש מאות האנושי יפיל יקים את שומרת השלום." הוא הניד בראשו. "אולי היא התכוונה לאישה כלשהי? את בטוחה ששומרת השלום היא החומה?" עיניה הצטמצמו לאישוני חתול. רוח פתאומית העיפה את שיערה הארגמני לכל כיוון. "ראית את זה?" שאל לפתע. "את מה?" עיניה הבזיקו בפראות כשהסתובבה לאחור. שינגאמו אחז בידה והחל רץ לאורך החומה. "אחרי מה אנחנו רודפים?" שאלה כשפנו פניה חדה במורד גרם מדרגות. "אני לא בטוח." הוא אימץ את עיניו כשהגיעו למסדרון ארוך ובקצהו דלת פלדה. מבעד לדלת נשמעו זעקות שיברון וכאב.
פלייר משכה בידית בתוכחה. "היא נעולה." קראה בפאניקה מחשש לאנשים הלכודים. היא נצמדה לדלת, מנסה לשרוט אותה בטפרים השחורים ששלפה בהרף עין. הקולות שמבפנים בכו ויבבו. "הצילו." נשמע קולו של ילד קטן. "זוזי." ביקש שינגאמו. פלייר רצה ונעמדה מאחוריו. הוא שינה צורה לדרקון שחור יפיפה וקטלני בעל זוג קרניים ארוכות ודוקרניות. הדרקון הלך מעט לאחור כדי לצבור תנופה, ואחר הסתער על הדלת, מעקם אותה קצת. היבבות התגברו. הוא ניסה עוד פעם, ועוד פעם, עד שלבסוף הדלת נשברה ומאחוריה נגלה מאין אור מיסטי. עיניו של שינגאמו נפערו כשהוא זינק לאחור, מצמיד את פלייר לאדמה. השער התפוצץ בקול אדיר והדף את שניהם לאחור. המבנה החל רועד כולו.
פלייר זינקה על רגליה. במקום שבו פעם עמדה הדלת שכב עכשיו נער כבן גילה מחוסר הכרה. שינגאמו צעק לה דבר מה מעורפל. היא רצה והרימה את הנער בזרועותיה, נמלטת בדיוק בזמן לפני שהקירות התמוטטו אחד על השני.
הדבר הראשון שבלט היה המחסור, כאילו האוויר שאב לתוכו את כל מה שהיה, שם במקומו חור שחור. "החומה.." מילמל שינגאמו. "היא נפלה."