#עוטי הקשקשים# פרק 1

#עוטי הקשקשים# פרק 1

פלייר פקחה את עיניה לעוד יום עגמומי. היא התמתחה והניעה את מפרקי הידים. אט אט פילסה את דרכה לחדר האמבט ומיקדה את מבטה במראה. עיניה הירוקות החודרות השתנו לרגע לצורה חתולית כמעט ואחר חזרו לאנושיותן. היא שטפה את הטפרים והברישה את שיניה המחודדות – מתעקבת לשייף את הניבים. לבסוף סיכמה בסירוק שיערה הארוך והאדמוני עד שנפרמו בו כל הקשרים הסבוכים מהלילה. היא פיהקה פיהוק ארוך ואיפשרה לכנפיה האדומות כדם להיפרש ולשאת אותה אל העיר.
"בוקר טוב פלייר." המוכרת החביבה הינהנה אליה כשצעדה כרגיל לעבר בית הצילי המקומי לאכול ארוחה קלה. להפתעתה של המלצרית היום בחרה להזמין סלט. אם לא כי אהבה, ורוב בני מינה לא אהבו, כי היום היה צפוי לה אורח מיוחד לארוחה- והיא לא רצתה להתלכלך.

המקום הפך שקט כשאדם רציני למראה נכנס בשער בית הצילי. עורו הכהה ועינייו חמורות הסבר רמזו על היותו דרקון שחור ממוצא אגזוטי המנוגד לשיערו המשוח לאחור ולחליפת העסקים הכבדה שעטה על עצמו.
הוא צעד בהחלטיות אל השולחן בו ישבה פלייר, מביט בה במאין ספק. "את חושבת שהיא צדקה?" שאל ללא היסוס, מתיישב על הכיסא למולה. פלייר נשמה עמוקות. "בוקר טוב גאמו." שינאגמו מילמל דבר מה דמוי רטינה וסימן למלצרית. "בוקר טוב פלייר, אבל את יודעת כמה אני שונא את הגינונים המקובלים.." בתגובה שיחררה פלייר נחרת צחוק קטנה, מלווה בעננת עשן שהציתה חתיכה מהסלט שלה.
שינאגמו הביט בה בסיפוק. הוא עצמו תמיד נהנה לראות אותה צוחקת בזמנים שכאלה, ובעצם בכל זמן, בכל מקום וגם אם לא צחקה. חיוכו גווע כשפניה הפכו רציניות. "לגבי השאלה שלך, אני מאמינה שהיא צדקה בכל ליבי. הנבואה הזו לא הייתה פרי רגיל של הזיות גסיסה, אני פשוט יודעת." הוא הינהן לאיטו כשהסבירה את משמעות הדבר. "אני חייבת להגיע לאמצע, ואני לא יכולה ללכת לבד."

"למה ניתקת קשר?" שאל שינגאמו לפתע בעוד השניים פילסו את דרכם אל האמצע. פלייר טפחה בכנפיה במאמץ. בצורתה הדרקונית התמתחה יצורת האש למטרים רבים מעל גובהו של יצור אנוש, ושיריון הקשקשים שלה היה עבה יותר מעשרה עורות של כל אחד ואחת מכם בבית. היא חייכה במבוכה, חושפת טורים של שיניים חדות כתער. שינגאמו מיקד את מבטו בעיניה המלוכסנות שבהקו בירוק, מתהפנט, מנסה שלא לשקוע עמוק מדי במבט המורכב שהעיפה בו בכל פעם ששפתיה חסכו מהסברים. הוא הסיט את מבטו והמשיך בדרך, תוהה למה הסכים מלכתחילה.

"ברוך הבא לאמצע." פלייר הביטה סביבה בסקרנות. העיר האמצעית הייתה בנוייה על החומה הגדולה שחצצה את העולם והפרידה בין שני הצדדים- הצד הקפוא והצד הבוער. במרכז העיר ניצב שער ענק, הגדול ביותר מסוגו, והוא היה נעול יומם ולילה. איש לא העז לעבור בשער כבר שנים, ומסיבה טובה. היום גם היה יום השנה השלוש מאות לקום החוצץ- והעיר קושטה במיליון צבעים מרהיבים.
שינגאמו התקרב לחומה ונגע בה בכף ידו. היא לא הייתה חומה פשוטה, כחומת מבצר או טירה מאבנים. היא הייתה בנוייה טיטניום ופלדה ואבני חן ועבה כמו גדוד חיילים רומאי, מעולם לא נפרצה ומסביב לשעריה הוקמו ערים מבוצרות ומלאות תחמושת.
כל אלה היו נחוצים לסיום המלחמה הקטלנית ששררה בארץ לפני ההצעה הסופית. הסיפורים אודותיה הזהירו מפני הידרות, יצורי נחש מרובי ראשים שראשם האמצעי יורה סילוני מים וקרח וטפריהם ושיניהם המשוננות חדים כפיגיונות. הם נלחמו בדרקונים כבר מימי קדם עד בניית החומה, וכעת נשקפה סכנה לפריצת החוצץ מחדש. ברקע נשמעו קולות החוגגים ליום השלוש מאות, לא מודעים לסכנה. פלייר עיסתה את רקותיה, היא זכרה את אותו ערב בבהירות.