סיפור הנפילה שלי

ט"ו
הבניין הזה נראה כמו מבצר. יש שברי זכוכית על המדרכה. מישהו כנראה שבר בקבוק בירה או תאונת דרכים שלא נוקתה. רק שלא יתפנצ'רו האופניים שלנו. מבנה מוזר מאוד, ממש מבצר. יש גדרות תייל מסביב. כתוב שזה מבנה של חברת חשמל ויש אזהרות על התייל. סכנת חיים. אפשר לסיים את החיים אם מטפסים על התייל, או אולי אפילו זורקים משהו עליו. אבל למה לסיים, כשהאדרנלין כל כך פועם. התחילו לי מחשבות איך אני מגיע הבייתה ומשליך את כל הכאב הזה במקלחת רותחת. זה בטח הרבה פחות גרוע ממה שאני חושב. דברים בדר"כ פחות גרועים ממה שאני חושב. כעת נשאר רק לחצות את מעבר החצייה שחוצה את היציאה לאיילון צפון ואנחנו ביישורת האחרונה. איש חלף לידנו והרגשתי שהוא מסתכל עלינו מוזר. שוב היה רגע של מבוכה, כשכמעט נתקלתי באופניים שלי כשהיא חצתה במהירות. נשארתי מספיק קרוב, כדי שהיא תחוש שאני מוכן בכל רגע לקחת את האופניים ממנה. אבל היא פשוט הסתכלה ישר כל הדרך. עוד קצת ואנחנו מגיעים. חלפנו על פני גשר הולכי הרגל. התקרבנו לצומת ביאליק, אבא הילל. זהו, עכשיו כבר צריך להיות לי בראש מנוסח היטב המשפט שאגיד. "רק רציתי להגיד שזה ממש מדהים מה שעשית, לא כל אחד היה עושה את זה." כמעט הגענו. היא כמעט התחילה לחצות את הצומת והרגשתי מבוכה לחסום שוורית בדישה, אבל בכל זאת, זה היה מטופש מידי לחצות ואז לחזור לאחור, אז אמרתי לה: "אה, כמעט הגענו, פה זה כבר הבית שלי." וסימנתי שמאלה, למרות שיש עוד איזה 100 מטר ללכת. "היא מסרה לי את האופניים ואיחלה לי רפואה שלמה. אמרתי לה: "תשמעי, אני ממש לא יודע איך להעריך את זה. מה שעשית זה באמת דבר נדיר… ומדהים… ככה כל הדרך לקחת את האופניים… הייתי רוצה להודות לך באיזה אופן." "זה בסדר, באמת, הכל בסדר. רק תרגיש טוב." אסור ללחוץ ידיים או לחוות מחוות גופניות כלשהן, בגלל הקורונה. וזה דווקא טוב. זה הדבר האחרון שהייתי צריך. ואולי ככה זה באמת היה צריך להיגמר. היא עשתה את שהיה עליה לעשות, את שמוטל היה עליה לעשות על פי צו מצפונה ואני מילאתי את חלקי וכל אחד הולך לדרכו.