מחנה קייץ – פרק 7 קצר וקולע

כולנו ניכנסנו לצריף, יחד עם קלברס והתיישבנו על המיטה שלי. "טוב, אז אתם בטוחות שאתם רוצות הסברים? אתם יכולות להיתחרט אתן יודעות.." אמרה קלברס. הבטתי בטרייסי ושתיינו נענענו את ראשינו לשלילה.
"אז… למי לתת את הכבוד להסביר להן? אה.. וזה ששאלתי זה אומר שאני לא מסבירה" אמרה קליסוס.
"ניראה לי שקלברס תישמח להסביר" השיבה קורי. "טוב אז אני אסביר" אמרה קלברס ונעצה מבט בקורי,
" אנחנו חלק מאבן, שקוראים לה ארלין, והאבן בשלמותה יכולה לתת חיי נצח, אבל כהיא בניפרד היא הופכת לחרב" אמרה והושיטה את ידה לכיווננו, ואיך שהוא, אין לי מושג איך, הופיעה בידה חרב.
"קול! איך עשית את זה?" שאלה טרייסי, "גם את יכולה לעשות את זה, אבל עכשיו, אל תפריעי לי, טוב… בתוך כל אחת מאיתנו יש חלק מהאבן הזו, וכניראה שהדרקון מאוד רוצה אותה, כי אם לא הוא לא היה מיתגלה אלינו." המשיכה קלברס. "טוב, אלה בעצם ההסברים שאנחנו חייבות לכן, אבל עד שניראה את הדרקון, ואני אשמח אם לא אראה אותו שוב, לא מדברים על זה."
"יש לי עוד שאלה" אמרתי, "מאפה את הגעת?" שאלתי והיסתכלתי על קלברס. "אני הבת של מנהל המחנה כמובן". ענתה לי. "ומה אם כל האנשים שברחו מתי שהדרקון הגיע?" שאלה טרייסי. "שיט!" אמרה קליסוס וכולנו רצנו מהצריף, "אבל… רגע זה לא הגיוני!" אמרתי בעוד כולנו מיסתכלים על כל הילדים האחרים שבמחנה, אם המדריכים שלהם, אוכלים ארוחת צהריים.
"כנירה הדרקון גרם להם לישכוח את זה, מזלם". אמרה קלברס. "טוב אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני מתה מרעב" אמרתי ורצתי אל חדר האוכל , וכולם אחרי.