לא לילדים

אני קורעת את הדף, מקמטת, משליכה לפח.
כל הדרך הזו פקוקה עד לירושלים.
כל הזין, עד הסוף.
כל הכבישים נראים מטושטשים כי אני בלי עדשות ובלי רשתית ובלי עיניים בכלל, ובכלל- לראות, אין מה לראות.
השמימות הזו בנסיעה, בהליכה ברגל, העייפות.
כל אלו שסוגרות עליי את הדלת כשאני מנסה להגיע, בדיוק רגע לפני שאני דופקת ורגע אחרי שאני מצלצלת.
כל אלה שפתחו אותי ועטפו אותי וזרקו אותי בחזרה לאמא.
כל הילדים, שלום.
אני גם,
ילדה.
לא רוצה את המבוגרים האלה, האחראים האלה, העסוקים.
אלה שעובדים, שעושים, שיש להם דברים פרודוקטיביים יותר מלא להתאבד.
כל אלה שמרססים את עצמם בשלטי חוצות על מגדלי עזריאלי ואחר כך יורדים לזונה בתחנה המרכזית.
כל אלה שמחבקים את עצמם בלילה בשקט כדי לא לבכות ולהעיר את השותף.
כל אלה שנהנים בחברתך, נהנים בחברתם, שנהנים….
כל אלה.

ועל כל אלה
אני שמה
זין.
וממשיכה לחיות