טראון רגון והדרקון השחור פרק שתיים חלק ב'

חזרנו הביתה.
בבית כבר חיכו לנו קנדלי וארפי.
"טוב, אם כולם כאן הגיע הזמן להסברים." אמרתי. "ויש לנו הרבה מה להסביר, אבל אין לנו הרבה זמן אז כדאי שנמהר."
אני וארפי התחלנו לספר על איך שארפי העיר אותי, איך שהאיש המוזר קרא לנו, איך שהוא והדרקון שלו רדפו אחרינו ואיך שברחנו והגענו הנה.
"אז אתם יכולים לעזור לנו לנצח את האיש הזה ואת הדרקון שלו ולמצוא את כל גיבורי הדרקון?" שאלתי אחרי שגמרנו את הסיפור.
כולנו שתקנו, זה היה ברור. איך לא הבנו קודם? הם גיבורי דרקון כמונו. הם החברים הכי טובים שלנו, גם להם יש דרקונים וגם הם יתומים. לא יודע למה. אני לא זוכר איך ההורים שלי נראו. אני אפילו לא יודע איך קראו להם. אני גם לא זוכר מתי ראיתי אותם פעם אחרונה, אפילו שהייתי אז רק תינוק הייתי אמור לזכור את הדברים האלו. אבל לי היה את ארפי, ולקירסי ולקיסיה היה אחת את השנייה אז ריחמתי על קנדלי שאין לו משפחה.
"אנחנו חמישה מתוך השישה." אמרתי. "אז איפה השישי? אם הוא עדיין בחיים."
"אתה מתכוון, אם הם לא הרגו אותו?" אמר קנדלי.
"כן." אמרתי במרירות. "אבל שוב, אם הוא חי אז איפה הוא?"
"לא יודעת אבל כדאי להתחיל מהדבר הקל. נמצא את האיש הזה ואת הדרקון שלו ונעצור את מה שהם מתכננים." אמרה קירסי.
"טוב… מישהו יודע לאן אנחנו הולכים?" שאלה קיסיה. "או שסתם נלך."
"אה, חבר'ה." אמר קנדלי. "יש לי הרגשה שאני יודע איך נדע לאן ללכת. אם זה מה שאני חושב שזה. ונראה לי שזה מה שאני חושב שזה."
"אתה באמת חושב שזה מה שאתה חושב שזה?" שאלה קיסיה.
"אני בטוח שזה מה שזה." ענה.
"למה אתה מתכוון?" שאלתי.
"תסתכל מתחת לנעל שלך ותראה למה אני מתכוון."
הוצאתי את הנעל שלי וראיתי שמתחת לסוליה דבוקה פיסת נייר. אבל רגע, לא סתם פיסת נייר. זאת היתה מפה.