טראון רגון והדרקון השחור פרק שש חלק א'

הגענו למקום האחרון במפה. מקום בשם סטלינסי קרדרסה, הכפר האבוד, תרגמתי בראשי. מוזר, קיסיה אמרה שהשם של הכפר הוא בשפה של הדרקונים. דרקונית, אפשר לומר.
זה בטח עוד יכולת שיש לי בגלל שאני גיבור דרקון. חשבתי. אני מתחיל לאהוב את זה.
שוטטנו במשך כמה דקות בכפר. כל הזמן הזה לא ראינו אפילו לא איש אחד.
"זה ממש מוזר." אמר ארפי. "המקום הזה יותר מפחיד מיער האבדון."
"כן, אבל לפחות אף אחד לא תוקף אותנו." אמרה קיסיה. "וזה טוב הרי."
"אולי, אבל כדאי שנישאר ערניים." אמר קנדלי.
המשכנו לשוטט עוד כמה דקות עד שפתאום ראיתי מישהו.
"הי, תראו." קראתי. "אז המקום הזה לא לגמרי ריק."
האיש היה עטוי שריון ומסכה, כך שלא ראינו את פניו.
הוא אמר משהו ואז עוד כמה אנשים שנראו בדיוק כמוהו באו ורדפו אחרינו.
"רוצו!" צעקתי. כולנו פתחנו בריצה מטורפת.
רצנו ורצנו עד שאיבדתי כל תחושת זמן. כשחשבתי שאני עומד להתעלף, שמעתי קול: "קפצו לכאן."
קפצתי לתוך שיח אחד ואחרי כולם.
לידנו ישב ילד קטן – אולי בן עשר – הוא היה לבוש בבגדי הסוואה, ובאופן מוזר, השיער שלו היה ירוק והאוזניים שלו היו מחודדות כמו חרב.
"אתה אלף!" אמרה קיסיה בפליאה. "חשבתי שכולם מתו."
"כן, אני אלף. לא, לא כולם מתו." ענה. "קוראים לי אריס. ואיך קוראים לכם?"
"אני טראון." אמרתי. "זה אחי ארפי, אלו קירסי וקיסיה וזה קנדלי. ואנחנו – "
"גיבורי דרקון." השלים אריס.
"איך אתה יודע?" שאלה קירסי.
"אני אלף, אני יודע דברים. אתם יכולים לקרוא לזה קסם."
"מגניב." ענינו כולם ביחד.
"טוב, לא כדאי לנו להישאר כאן. בואו איתי."
אריס הזיז כמה שיחים לידנו, וחשף סולם חבלים שהוביל לבית עץ. אריס עלה בסולם ואנחנו מיד אחריו.
"אז, אריס. מי היו האנשים ההם?" שאל קנדלי.
"בתקופה שהדרקון השחור שלט באי, הוא בנה את הכפר הזה, בתור מין מתקן צבאי שנועד ללכוד את הדרקונים שלכם. אחרי שהדרקון השחור נכלא, כמה בני אדם ואלפים הגיעו לכאן וגילו שכמה יצורים עדיין היו כאן. הם כלאו כאן את כל האנשים כדי שכשהדרקון השחור יחזור, הם יהיו עבדים שלו." ענה אריס. "טוב, זה הבית שלי. כאן אני גר, צד, ומדי פעם הורג כמה יצורים."
נכנסנו לבית כל-כך קטן, שהיינו צריכים להתכווץ לכדור כדי שיהיה מספיק מקום לכולם. היו שם רק שולחן שעליו היו שש חרבות ומגנים, ומיטה.
"מה, רק אתה גר פה? איפה ההורים שלך?" שאל ארפי.
הבעת פניו של אריס הפכה עצובה. "כשהייתי בן שלוש, כולנו תכננו לברוח מכאן. כל האלפים וכמה בני אדם הצליחו לברוח, חוץ ממני. היצורים גילו אותנו ועצרו אותי ואת כל שאר האנשים, אני הצלחתי לברוח לכאן. ומאז אני לא ראיתי את ההורים שלי יותר."
"אנחנו מבינים. ההורים שלנו מתו כשהיינו בני שנתיים." אמרה קירסי.
אריס הנהן. "טוב, נעבור למשהו שמח יותר, אני חיכיתי לכם שנים. אתם רואים את החרבות האלה? הם נוצרו בשביל גיבורי הדרקון, וזה אומר שהם שלכם."
עיני אורו. "זה גדול. נמאס לי לברוח מכול דבר."
"עכשיו נוכל לנצח את הדרקון השחור." הסכימו כולם.
"תבחרו חרב ומגן. כל אחד מהחרבות והמגנים שפה נוצרו מדרקון אחד. זאת ששם, הלבנה, נוצרה על ידי הדרקון האחרון שנכלא. היא שייכת לגיבור השישי." אמר אריס.
אני התקרבתי לחרב ומגן שהיו עשויים ארד. אם כל חרב ומגן נוצרו על ידי דרקון אחד, אספיריון בטח יצר את אלו, ארפי לקח חרב ומגן שהיו עשויים זהב והתחלנו להילחם. קירסי, עשויים כסף. קיסיה, עשויים נחושת. קנדלי, עשויים פליז.
"טוב, יש לנו חרבות ומגנים, אנחנו יכולים לצאת מכאן. אתה יכול לברוח איתנו." אמרה קיסיה.
"לא. קודם כל, היצורים האלו חזקים יותר בלילה. אפילו אתם לא תוכלו לנצח אותם. ודבר שני, יש לי כמה חברים שהיו בני האדם היחידים שברחו. הם שולחים לי מדי פעם מכתבים. אם אני לא אענה להם, הם יבואו לכאן ואז יתפסו אותם." ענה אריס. "אבל זה לא משנה, אם תנצחו את הדרקון השחור, תבואו לכאן ותשחררו אותנו. טוב, אתם תוכלו לצאת בבוקר."
"בסדר." ענינו כולנו.
אריס הוריד אותנו למטה ובנינו מחסה בין השיחים.
"טוב, לילה טוב." אמר ועלה בחזרה לביתו.
"לילה טוב." אמרתי. "הפעם, אני אשמור ראשון."
לשם שינוי, חברי לא התווכחו. תוך דקה שמעתי את כולם נוחרים.
אני התנדבתי לשמור מכיוון שידעתי שלא אוכל לישון בגלל סיבה אחת. האיש המוזר אמר שהצבא שלו יגיע בעוד יומיים, ואז נמות. ממחר בערב, יישאר עוד יום אחד.