טראון רגון והדרקון השחור פרק שמונה – פרק אחרון!

בשארית היום התעסקנו בלבנות מחדש את הבתים שהדרקון השחור שרף. למרבה הפלא, גמרנו תוך שש שעות – בדיוק בזמן שהדרקון השחור היה אמור להרוג את כולנו.
הדבר היחיד שאני רוצה לציין היה שבסוף היום קירסי לקחה אותי הצדה ונתנה לי נשיקה מצלצלת על הלחי.
"אני שמחה שאתה בחיים, ותודה שדאגת לי." אמרה. הרגשתי כאילו הלב שלי נמס.
"גם אני שמח שאת בחיים. לא דאגתי לחינם."
לרגע אחד אני וקירסי הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים, ובלי ששמנו לב התחלנו להתקרב אחד לשנייה.
כשכבר האפים שלנו נגעו זה בזה, שמענו קול שאמר: "זוג יונים, בואו להתחיל בחגיגות!"
ופתאום כעשרים ילדים באו ונשאו את קנדלי, קיסיה, ארפי ואותנו ברחבי הכפר.
"הריעו לקנדלי סטרנגי, קירסי וקיסיה גרנטוג ולארפי וטראון רגון. גיבורי הדרקון!"
אחרי כמה וכמה סיבובים כל הילדים היו מותשים וחזרנו לבית. נרדמתי ברגע שהנחתי את ראשי על הכרית.

"הפתעה!" שמעתי למחרת כמה קולות.
מיד הוצאתי את החרב שלי. אף פעם על תעירו גיבור דרקון בשש בבוקר, אלא אם כן אם רוצים חרב שנתקעת לכם בראש.
ארפי קם בחיפזון. "תוקפים אותנו!"
לשנייה הסתנוורתי מאור הבוקר, כשעיני התרגלו לאור ראיתי רק את חברי מחזיקים עוגה גדולה.
"מה קורה כאן?" שאלתי.
"מה, כבר שכחתם שהיום יום ההולדת שלכם?" אמרה קירסי.
"י-יום ההולדת שלנו?" חזר אחריה ארפי.
נראה שכולם התאפקו לא לצחוק.
"אלא מה? לא, סתם בא לנו סתם לפנק אתכם בחמישי לספטמבר." אמר קנדלי. "עכשיו בואו, הכינו בשבילכם מסיבה ענקית בחוץ."
התכוונתי למחות, ולומר שאחרי ימים של לחימה אני רוצה קצת שקט, אבל קירסי הביטה בי ולא יכולתי לסרב.
נראה שגם ארפי רצה לומר משהו, אבל לפני שהוא הספיק כולם גררו אותנו – עדיין עם פיג'מות – לנהר שליד הכפר.
לקח לי עדיין קצת זמן לעכל שהיום יום ההולדת שלי, יום אחרי שגמרנו את ההרפתקה המטורפת הזאת. היום אני בן שתים-עשרה.
שאר היום עבר במטושטש. חגגנו וחגגנו עד שקרסנו מרוב תשישות, עברנו בכל הכפר וסיפרנו שוב את סיפורנו (מה שהיה מביך, מכיוון שכולם הציגו אותי כגיבור גדול שעומד בכל אתגר שמציבים לו) ובסוף חגגנו רק קנדלי, קירסי, קיסיה, ארפי ואני, כמו תמיד.
ישבנו בנהר ונסחפנו לאט עם הזרם. הוא היה חזק, אבל החזקנו בגומחות שעזרו לנו להתייצב.
"הצלנו את האי, ואולי את כל העולם." אמר ארפי. "לפחות בינתיים."
"עדיין יש לנו הרבה עבודה." אמרה קיסיה. "ואין לנו מושג איפה לחפש."
"אנחנו נצליח." אמרתי. "כבר כמעט נחנקנו מענפים קסומים, פגשנו אלף בכפר אבוד, נתפסו וברחנו וגם הצלחנו לשחרר דרקון. כמה קשה עוד יכול להיות?"
"נראה שקשה מאוד." אמר קנדלי.
"מה קרה עכשיו?" שאלה קירסי. היא לא נראתה מודאגת במיוחד, אבל קשה להיות לחוץ כשאתה נמצא בנהר מרגיע.
"זה מה שקרה." אמר קנדלי.
פתאום ראיתי שלושה יצורים, כמו אלה שהיו בסטלינסי קרדרסה רק בלי שריון, יצאו מהיער. עכשיו, בלי השריון, ראיתי אותם באמת (דבר שאני לא רוצה לראות שוב): עורם היה חיוור לגמרי וממש יכלו לראות את הוורידים שעוברים בגוף שלהם, הפנים שלהם היו אפורות ושיניים חדות כתער וכשהם הסתכלו עלי רציתי לברוח באימה.
הושטתי יד לחרב שלי, אבל היא לא היתה שם. השארתי אותה בבית.
ממש נפלא. חשבתי. תוקפים אותי יצורים מגעילים צמאי-דם מהצבא של הדרקון השחור ואין לי חרב. יופי של מתנת יום הולדת.
היצורים תקפו.
יצאנו מהנהר. ארפי, קיסיה וקנדלי נלחמו בשני יצורים וקירסי ואני בשלישי.
היצור הסתער עלי ודחק אותי בחזרה לנהר. קירסי ניסתה להדוף אותו מעלי, אבל נראה שהיצור מגלה עניין מיוחד בלהרוג אותי, אולי הוא יודע שניצחתי את המפקד שלו וכמה מחבריו המכוערים בבריחה שלנו.
היצור כל הזמן חשף שיניים וניסה לנשוך אותי, והייתה לי הרגשה שאם הוא יצליח, משהו גרוע יקרה.
קירסי עדיין ניסתה נואשות להזיז אותו, ולא ידעתי מה עם כל השאר, אבל עכשיו היו לי דברים חשובים יותר על הראש (תרתי משמע).
נדחקתי אחורה יותר ויותר, לעבר הנהר. פתאום נזכרתי בקרב שלי עם ספרנטט טראוני וחשבתי שאם אני אצליח לעשות את אותו דבר גם כאן…
"קירסי." אמרתי. "כשאני אגיד לך, תזרקי את היצור לנהר."
קירסי הביטה בי כאילו מנסה להבין מה אני מתכנן ואיך זה ייכשל, אבל בסוף הנהנה.
התקדמתי אחורה יותר לעבר הנהר. היתה לי תוכנית מטורפת עם אפס סיכויים להצליח, אבל זה כל מה שהיה לי.
כשהראש שלי נגע במים הנחתי את רגלי על בטנו של היצור, דחפתי אותו ונפלתי לנהר.
"עכשיו!" צעקתי.
קירסי הבינה את המסר ודחפה את היצור לנהר.
היצור, בניגוד אלי שמכיר את הנהר הזה, לא מצא גומחות לאחיזה ונסחף עם הזרם.
ניסיתי לצאת מהנהר, אבל הזרם היה חזק מדי. הייתי צריך להישאר במקום ולהחזיק ככל האפשר בגומחות כדי לא גם להיסחף.
אחרי דקה ראיתי לידי עוד שני יצורים שנסחפו עם הזרם ונעלמו. אחרי שכבר לא ראיתי אותם יותר, זרם הנהר פסק.
כולם קפצו למים, הריעו והתיזו אחד על השני מים.
"הצלחנו!" צעקה קיסיה. "שוב."
"אה, חבר'ה." קטע ארפי את השמחה. "כדי שתראו את זה."
הוא החזיק בנייר קרוע אבל חדש, כאילו מישהו כתב שם משהו לא לפני זמן רב. "לא מזמן גיליתי שאני גיבור דרקון, ועכשיו תוקפים אותי דרקון שחור ואיש מוזר." התחיל לקרוא. "אני בטוח שיתפסו אותי כבר כשהמכתב הזה יגיע אליכם, אז אם אתם גיבורי דרקון: בבקשה תעזרו לי, או שאני אמות. אני בחיים לא נלחמתי, ואני בחיים לא אצליח לצאת מכאן בעצמי. בבקשה. צ'יק, גיבור דרקון."
כולנו הבטנו אחד בשני, יצאנו מהנהר ורצנו. הנה הסימן לחיפושים שלו חיכינו.
והחיפושים החלו.