טראון רגון והדרקון השחור פרק שבע חלק ג'

כשראיתי את קירסי, הייתי צריך לאמץ את כל הכוח שנותר לי כדי לא להתפרק.
היא היתה חיוורת יותר מסקרטיליון, שיערה הבלונדיני השתנה לשיער שיבה ומחזה – ממש מתחת ללב – היה פצע עמוק, ירוק ומדמם. היא היתה חסרת הכרה ונשמה בכבדות.
"זה באשמתי." התייפחה קיסיה. "המעצבנת הזאת ניסתה להציל אותי ונדקרה במקומי."
"זה לא טוב." אמר קנדלי. "דקירה מהזנב של הדרקון השחור זה דבר גרוע יותר מרעל."
"יש דרך להציל אותה?" שאלתי.
"אה…" קנדלי העיף בקיסיה מבט זהיר. "לא."
"יש, טראון." אמר ארפי.
"מה?" שאלתי.
"דם הדרקון!" קראה קיסיה, העצב שלה הוחלף במהרה לתקווה. היא הצביעה על השיקוי שבצבץ מכיסי. פתאום הוא נהיה כבד, כאילו רוצה שישתמשו בו.
נחפזתי להוציא את הבקבוקון מהר כל כך שהוא כמעט נשבר. טפטפתי על הפצע טיפה אחת מהשיקוי ואז עוד שתיים ליתר ביטחון.
לשנייה לא קרה כלום, אבל אז השיער של קירסי חזר להיות בלונדיני והפצע שלה נסגר עד שלא נותר אלא רק צלקת קטנה עד שגם זו נעלמה. אבל קירסי עדיין היתה חיוורת.
קיסיה תפסה את ידה של קירסי כדי למצוא לחץ דם ואז בלעה רוק. "הלב שלה לא פועם."
"מה?"
קיסיה לא אמרה כלום. היא קמה וברחה מהמקום בלי לומר מילה.
"א-אני אלך לדבר איתה." מלמל קנדלי. הוא הלך והשאיר אותי ואת ארפי שותקים.
בסוף גם ארפי הלך, בועט באבנים בכעס.
ואני… אני לא יכולתי לזוז. קירסי איננה? זה לא יכול להיות. ישבתי ליד קירסי והחזקתי בידה כדי שאולי ארגיש פעימות לב.
בבקשה. התפללתי חרישית, אם כי לא ידעתי למי. אם יש קצת צדק בעולם, או שמישהו קצת מרחם עלינו – בבקשה שקירסי תהיה בסדר. אני לא רוצה שגם היא תמות. רק שאני ארגיש פעימות לב.
ואז, באמת הרגשתי. הפעימות היו מהירות, אבל לפחות היו.
"קירסי חיה!" צעקתי.
כולם באו כל כך מהר שהם כמעט נפלו עלי. קירסי השתעלה ופקחה את עיניה לאט. היא קמה, והצבע חזר לפניה. "אה, משהו קרה?"
חיבקתי אותה באושר. לא היה לי אכפת שכולם מסתכלים עלי, לא היה לי אכפת ממה שקירסי חושבת, רק היה לי חשוב שקירסי בחיים. אם כל העולם היה נחרב ברגע זה לא הייתי שם לב. כבר שנתיים שאני מאוהב בקירסי, אז לא יכולתי לקלוט את זה שהיא מתה.
בסוף קלטתי מה קורה כאן והצלחתי לצאת מהחיבוק.
"מעצבנת אחת. את אף פעם לא יכולה לחשוב על עצמך, אה?" קיסיה ניסתה להיראות כועסת, אבל זה היה קשה מרוב אושר.
"מה…?"
"קירסי, איך להגיד את זה? את נדקרת וכמעט מתת." אמר קנדלי. "אבל הצלחנו להציל אותך בעזרת דם הדרקון."
"אה, נכון…" היא קימטה את מצחה. "אז ניצחנו?"
"כן, ניצחנו." אמר ארפי.
"למי אכפת?" אמרתי, וזה לא הזיז לי שקירסי נעצה בי מבטים זועמים. "את חיה." קירסי המשיכה לנעוץ בי מבטים. היא באמת לא מסוגלת לחשוב על עצמה, נכון? "ו… אה, זה טוב שניצחנו, לא?"
"כן." אמר קנדלי. "וגם שחררנו דרקון."
"הדרקונים!" קרא ארפי. "הם לא רדפו אחרי הדרקון השחור?"
ובדיוק אז, כאילו על פי סימן, ששת הדרקונים נחתו כמה מטרים לידנו.
"מה קורה?" שאלה קיסיה.
"לא מצאנו את הדרקון השחור." הודה אספיריון. "אבל כן מצאנו את מרכז הפיקוד שלו והשמדנו אותו, וגם שחררנו את הכפר שלכם."
"קירסי, את בסדר?" שאלה סליני.
"כן."
"דרך אגב, כולם, תכירו את סקרטיליון." אמרתי. "אני ואספיריון הצלחנו להוציא אותו מהמערה."
"דרקון לבן? בחיים לא שמעתי על זן של דרקון כזה." אמרה קיסיה.
סקרטיליון השפיל את ראשו, פתאום הוא ממש התעניין בעכבר קטן שרבץ לצידו. "בגלל שאני הוא האחרון, ותמיד הייתי היחיד."
"אה, אני מצטערת."
"זה בסדר." אמר, ופתאום התחיל לזהור.
"מה קורה כאן?" שאל ארפי.
לפני שמישהו הספיק לענות, על גופו הלבן של סקרטיליון ראינו חיזיון, כמו שקרה לי בטוטם הגדול. ראיתי ילד רזה וחיוור בן גילי ישב בבית יחיד באמצע היער. לידו ישבו תנשמת שנוצותיה היו כסופות וזאב אפור. ציפיתי שהזאב יתקוף את הילד, אבל הוא רק ליקק את פניו כאילו מנסה לעודד אותו.
פתאום הילד קם ואמר משהו, אבל לא היה אפשר לשמוע את מה שהוא אומר דרך החיזיון הזה. אבל אפילו שלא שמעתי את הילד, הצלחתי להבין מפיו רק מילה אחת: דרקון.
הילד יצא מהבית והחיזיון נעלם.
להערכתי עברו עשר דקות לפני שמישהו הגיב.
"זה היה…" מלמל קנדלי.
"גיבור הדרקון השישי." השלימה קירסי.
"זה אומר שהוא עדיין חי." אמרה קיסיה, היא היתה מבולבלת מכדי להתרגש. "עכשיו רק צריך למצוא אותו."
לא מחשבה מעודדת במיוחד. היער שלנו ענקי, נוכל לחפש שנים ועדיין לא נמצא את הילד.
"כן." אמרתי. "אבל היום, בואו נחזור הביתה."