טראון רגון והדרקון השחור פרק שבע חלק ב'

הטיפוס היה קשה. נראה שירד גשם בגלל שהקיר היה חלק וכמעט מתנו רק שלוש או ארבע פעמים אבל בסוף ארפי הצליח להגיע לפסגה, ואני מיד אחריו.
"הגעתי!" צעקנו ביחד.
"טראון, אתה תעזור לכולם לעלות ואני אביא את הנשקים." אמר ארפי.
"בסדר."
ארפי הלך ואז נעלם. עד שהוא חזר בדיוק משכתי את קירסי, שהייתה אחרונה, מהבור.
הוא הביא לכל אחד את כלי הנשק שלו, ואז ראיתי שעל גבו חוץ מהמגן, תלויים קשת ואשפת חצים.
"מאיפה זה?" שאלתי.
"מצאתי אותם ליד המגן שלי. אף פעם לא יריתי בחץ וקשת, אבל בכול זאת לקחתי אותם." ענה ארפי. "לא מצאתי את המפה, אבל כן מצאתי את זה."
הוא הושיט לי את בקבוקון דם הדרקון, שמתי אותו בכיס שלי.
"טוב, תלמד להשתמש בחץ וקשת אחר כך, עכשיו אנחנו צריכים ללכת." אמר קנדלי.
הלכנו במסדרון בשקט עד ששמעתי קולות.
"תפסו אותם!" הקול היה יבש וצורם. כמו שארפי ניסה לנגן בחליל בגיל ארבע.
מולנו הופיעו יצורים כמו שהיו בסטלינסי קרדרסה, עם השריון והכול. והם חסמו לנו את הדרך.
"עצרו," פקד יצור. "ואולי תישארו בחיים."
התחלתי לחשוב, הגיע לנסות את החרב שלי בקרב אמיתי. "תודה על ההצעה," אמרתי. "אבל ננסה לברוח בכל זאת."
נעצתי את החרב שלי עמוק בתוך אחד היצורים. הוא צרח ונפל, הוא מת.
כל שאר היצורים היו מבולבלים, וניצלתי את זה. "רוצו!" צעקתי, בזמן ששיספתי וחיסלתי יצורים על ימין ועל שמאל.
אחרי שהרגתי את היצור האחרון הצטרפתי אל חברי בדרך ליציאה.
"טראון, זהירות!" צעק ארפי ועצר אותי שנייה לפני שהשתפדתי על חרב של אחד היצורים.
מולנו היו עוד כעשרים שומרים ומאחורינו עוד עשר. היינו לכודים.
"איך נצא מפה?" שאלה קירסי. "לא נוכל להילחם בכולם."
"יש לי רעיון." אמר ארפי. הוא דרך את הקשת החדשה שלו. "הגיע הזמן ללמוד."
פתאום הכול קרה נורא לאט, עד היו אני לא יודע אם רק דמיינתי את זה אבל אני מוכן להישבע שבאמצע הדרך אפפו את החץ להבות כחולות.
החץ פגע באחד היצורים מולנו בדיוק ברווח שהיה בשריון שלו ואז כל מה שנשאר מהיצור היו רק חלקי שריון.
"וואו." אמר קנדלי. "זה היה… אדיר."
הבטתי בארפי, ראיתי שהייתה סביבו הילה חזקה של כחול.
"זה כוח הדרקון שלך," אמרתי. "מגניב."
"אם זה נכון אז לכו, אני אטפל ביצורים." אמר ארפי.
קיסיה, קירסי, קנדלי ואני רצנו. בכל פעם שאחד היצורים התקרב אלינו יותר מדי הרגנו אותו בחרב או שארפי ירה עליו.
אחרי שיצאנו ארפי הצטרף אלינו, ההילה שלו היתה חלשה יותר, אבל עדיין זהרה באור כחול.
"טוב, אנחנו צריכים ללכת. כבר צהריים." אמר קנדלי.
הצדק היה איתו. השמש היתה באמצע השמים, השעה שתיים עשרה. יש עוד שבע שעות עד השקיעה. שבע שעות לשחרר את הדרקונים.
"רגע," אמר ארפי. הוא כיוון את הקשת שלו על המבנה שממנו יצאנו.
"מה אתה עושה?" שאלה קירסי.
"דואג שלא ירדפו אחרינו." ענה. הוא ירה חץ בדיוק בנקודה הרגישה ביותר במבנה, המבנה כולו קרס בתוך שנייה.
"טוב, עכשיו צריך ללכת." אמרה קיסיה.
"איך? אין לנו את המפה ואנחנו לא מוצאים את הדרקונים." אמרה קירסי.
ופתאום, כאילו הם שמעו אותנו, הדרקונים נחתו לידנו, מזמינים אותנו שנעלה עליהם. אחרי כל מה שקרה לי בימים האחרונים, לא ממש הופתעתי כשהם דיברו.
"אנחנו נוכל לקחת אתכם למקום." אמר אספיריון.
מרוב הפתעה, ארפי נסוג כמה צעדים לאחור ונפל.
"תירגע, ארפי." אמר לו זאון.
"אה… אתם מדברים!" אמר קנדלי בפליאה.
"למעשה, אנחנו לא מדברים בשפתכם, אתם יכולים להבין את שפתנו." אמרה טאנרי, הדרקונית של קיסיה.
"זה די מגניב." אמרה קירסי.
"טוב, זה לא משנה. אין לנו זמן. באמת תוכלו לקחת אותנו למערה?" שאלתי.
"כמובן." ענה סטרנלי, הדרקון של קנדלי.
"בואו נלך." אמרה קירסי.
טסנו במשך בערך שעה עד שהגענו למערה. לא היה שם אף אחד מלבדנו, אבל לא הפסקתי לחשוב שמשהו רע יקרה.
המערה היתה עשויה מבזלת ונראה שהייתה בעבר חלק מהר, מהאוויר ראינו שהמערה משתרעת למשהו כמו שבעה קילומטרים וגובה של חמישה קילומטרים. ליד המערה היה נהר רחב שנמשך גם אל פנים המערה. פתח המערה היה חסום באבנים אבל היה לי ברור שיש מישהו בצד השני.
"טוב, הגענו." אמר קנדלי. "עכשיו, איך נפתח את המערה?"
קירסי פנתה לדרקונים שלנו. "יש לכם רעיונות?"
סליני, הדרקונית של קירסי, הטיחה את זנבה בקרקע. "אולי נוכל לרסק את האבנים."
"לא כדאי, זה עלול למוטט לגמרי את המערה ולמחוץ את הדרקונים שבפנים." ענה סטרנלי.
"בסדר, אז נשמור את זה כתוכנית מגירה." אמרה טאנרי.
"לעוד מישהו יש תכנית?" שאל ארפי.
כולנו הבטנו בקירסי.
"עוד כמה שעות יש לנו?" היא שאלה אותי.
"שש שעות."
"יופי. יש לי רעיון. קיסיה וקנדלי, אתם תזיזו אבנים מתחתית המערה, הדרקונים יזיזו אבנים מפסגת המערה וטראון וארפי, אנחנו נפורר סלעים גדולים מדי מאמצע המערה. בסדר?"
"בסדר." הסכמנו פה אחד.
פנינו לעבר המערה ופתאום ראינו את האיש המוזר והדרקון השחור מולנו, חוסמים לנו את הדרך.
"זה לא יקרה היום." אמר הדרקון השחור. "ולא אף פעם."
אחרי שגיליתי שאני גיבור דרקון, שהאלפים עדיין חיים, שיש לי כוח מיוחד של גיבור דרקון ושהדרקונים שלי ושל חברי מדברים כנראה לא הייתי אמור להיות מופתע מזה שגם הדרקון השחור מדבר, אבל בכל זאת הייתי. הדרקונים שלנו תמיד נראו כאילו כל רגע הם ידברו איתנו, היתה בהם מין חוכמה כזאת. אבל הדרקון השחור… טוב, לא ניראה לי שהוא היה חכם במיוחד. כלומר, נכון ששמעתי אותו מדבר בחיזיון בטוטם הגדול, אבל אז הנחתי שמישהו אחר דיבר.
"גם אתה מדבר. אה?" אמר קנדלי.
"אני דיברתי, לא?" לעג הדרקון השחור. הוא פנה אלי. "אני רוצה להציע לכם עסקה."
"מראש, אין מצב שנעסה אתך עסקה." אמרתי.
"אבל זאת עסקה מעניינת מאוד. אתם בטח תסכימו לה."
"בטח, אין מצב." אמרה קירסי. "נו, אז מה העסקה?"
"זה פשוט מאוד. אני לא מעוניין לפגוע בכם, אני רוצה רק אותם." הוא החווה בזנבו לעבר הדרקונים שלנו. "אם הם ייכנעו לנו, אנחנו נשחרר אתכם לחיות חיים נורמאלים. רק הם ייפגעו, ואתם תוכלו לקבל בחזרה את הכפר שלכם."
"'תוכלו לקבל את הכפר שלכם'?" חזרתי. "למה אתה מתכוון?"
האיש המוזר החווה בידו והראה לנו תמונה: כל הכפר שלנו, נמצא בכלוב ענקי כמו כל היער. הילדים לא משחקים, כל המבוגרים יושבים בצד ווארדז עובר בין כולם ומנסה לעודד אותם. הם לכדו את הכפר שלנו. אמרתי פעם, אף אחד לא מתעסק אף פעם עם הכפר שלי.
"שחררו אותם." עיני רשפו. "את כולם."
"כבר הסברנו לכם את העסקה: אם תמסרו לנו את הדרקונים ותקבלו את כל הכפר שלכם." אמר האיש המוזר.
"בחיים לא." אמרה קירסי. "לא נפקיר את הדרקונים שלנו."
"קירסי צודקת." אמר ארפי. "עכשיו תנו לנו לשחרר את שאר הדרקונים."
"את זה, לא ניתן לכם לעשות." אמר הדרקון השחור.
הוא תקף את הדרקונים שלנו, שניסו למשוך אותו הרחק מהמערה. כולם הלכו לנסות לעזור לדרקונים. גם אני ניסיתי, אבל האיש המוזר חסם לי את הדרך. אם ארצה לעזור לכולם, אני קודם אצטרך לנצח את האיש הזה.
לפני ששמתי לב האיש המוזר תקף אותי – היתה לו חרב שחורה כמו הלילה – והתקדמנו לעבר הנהר. האיש מוזר תקף ובקושי הצלחתי לחסום אותו. נפצעתי כבר בהרבה מקומות וגם עמדתי ליד הנהר שזרם בזרם מהיר בטירוף. בניגוד אלי, לא ניראה שהאיש המוזר התעייף אפילו קצת.
"אין לך סיכוי לנצח אותי." הוא אמר. "אני ניצחתי את המלך."
"אולי אין לי סיכוי, אבל כל אחד שטוב במשהו יום אחד יפסיד לסתם חובבן אחד." אמרתי. הצלפתי, והאיש חסם.
"זה נכון, אבל אני הוא ספרנטט טראוני."
"דרקון הצללים," תרגמתי. חסמתי מכה של החרב שלו. "וגם הבלתי מנוצח."
"אתה רואה?" אמר. הוא הצליף, ואני כמעט מעדתי. "אני לא הובסתי, ולא אובס."
המשכנו להילחם עד שקרסתי על ברכיי, הייתי מותש לגמרי. האיש המוזר הצמיד את החרב לצווארי. "מילים אחרונות?"
"אין מצב." אמרתי. ספרנטט דחק אותי לקרקע ואני הייתי חייב לעצור את החרב שלו. "בחיים לא אתחנן, ולא אבקש מילים אחרונות."
"חבל. אני אוהב כשהמפסידים לי מתחננים לרחמים."
הבטתי הצידה. רציתי שהדבר האחרון שאראה בחיים שלי יהיה החברים שלי מנצחים את הדרקון השחור, גם אם זה אומר שאותי לא יצליחו להציל.
נראה שלחברים שלי – בניגוד אלי – הלך לא רע: הם לא נראו פצועים או מותשים, כל מכה של הדרקון השחור נכשלה וזה היה תשעה נגד אחד. אבל אז, צעקה שנראה לי ששמעו אותה עד הכפר שלי הדהדה בהר ואחריה צעקה לא פחות חזקה, "קירסי!"
קירסי נפלה על הרצפה, קיסיה היתה לצדה והוציאה מגופה את זנבו המחודד כמו חרב של הדרקון השחור. כולם עצרו לרגע אבל נאלצו להמשיך להילחם.
פרץ חדש של אדרנלין וכעס שטף את גופי. אין מצב שמישהו יפגע בחברים שלי, ובטח שלא בקירסי.
ראיתי הילה כחולה זוהרת סביב גופי – הסימן של כוח הדרקון. קמתי על רגלי, העפתי את ספרנטט טראוני לנהר ופניתי להילחם בדרקון השחור.
נראה שאחרי הפגיעה בקירסי, חברי איבדו את הכוח להילחם. סליני וקיסיה נשארו להגן על קירסי, בעוד שכל השאר היו עסוקים בקרב שככל הנראה יביא למותם: הדרקון השחור ירק נתזי חומצה לכל עבר, ארפי ניסה להתקרב אליו אבל צלע ולא היה מספיק מהיר. קנדלי רכב על סטרנלי והם וזאון ניסו להרחיק את הדרקון השחור מארפי בעוד שטאנרי נלחמה מולו פנים אל פנים.
כשהוא ראה אותי אספיריון רץ אלי, ואני ניסיתי לא לברוח באימה. דרקון ששוקל טונות שרץ אליך במהירות חמישים קילומטר לשעה? אני הייתי מעדיף פשוט חיבוק דוב. "קירסי – "
"אני יודע." עניתי בגרון יבש. ניסיתי נואש לעצור את הדמעות שבעיני. "אבל לנצח בקרב הזה זה יותר חשוב עכשיו."
שנאתי את עצמי על מה שאמרתי.
עליתי על אספיריון ותקפנו את הדרקון השחור בדיוק בזמן. ארפי נפל והדרקון השחור הצמיד אותו לרצפה, הדרקון השחור פתח את פיו והתכונן לירוק חומצה. אני ואספיריון התנגשנו בו שנייה לפני.
הדרקון השחור התנגש בפתח המערה והעיף מספיק סלעים כדי שהדרקון לבן כשלג יצא מהפתח.
לפני שעוד דרקונים הספיקו לצאת הדרקון השחור העיף על הפתח סלע ענקי וחסם אותו. הבנתי שאי אפשר לפתוח את המערה יותר.
"זה לא הסוף, גיבורי דרקון." אמר הדרקון השחור. הוא עף, תפס את ספרנטט טראוני והם נעלמו באופק.
הדרקון הלבן הביט בי במבט מסוקרן. "תודה שהצלת אותי מהכלא האיום הזה. אני סקרטיליון."
"אני טראון." אמרתי.
"אנחנו ניפגש בקרוב. אבל עכשיו יש לי דרקון לתפוס."
סקרטיליון עף ואיתו כל הדרקונים עד שגם הם נעלמו באופק.
"טראון, כדאי שתבוא הנה." קרא ארפי. "זה בקשר לקירסי."