טראון רגון והדרקון השחור פרק שבע חלק א'

אני מאשים את קירסי.
לטובת קירסי, אני אספר לכם את הסיפור המלא.
ירדנו מהדרקונים ליד המערה שבמפה והלכנו ברגל. קיסיה הובילה, עד שקירסי הציעה דרך קיצור. "ככה נגיע והדרקון השחור לא ידע איפה אנחנו." טענה.
"בסדר." הסכמנו.
אמרנו לדרקונים לשמור מעלינו ותוך שנייה הם נעלמו.
קירסי סובבה אותנו במשך שעה עד שקלטנו שהלכנו לאיבוד. השמש כבר שקעה והיה ממש חשוך.
"אני מצטערת, אני אחזיר אותנו, באמת." מלמלה.
"זה בסדר." אמרתי, למרות שקצת כעסתי.
"קירסי, את יודעת בכלל לקרוא מפה?" שאל קנדלי.
"בטח. פשוט המפה הזאת לא כל כך מפורטת." אמרה. "אמרתי לכם שאחזיר אותנו וזה מה שאעשה."
"זה כבר לא יקרה." אמר קול מאחורינו.
הסתובבנו. מאחורינו עמד האיש המוזר. הדרקון השחור לא היה לידו, וזה הדאיג אותי.
"זה…" מלמלה קיסיה.
"כן." אמר ארפי. הוא החזיק בחרב שלו חזק עד כדי כך שהיד שלו הפכה סגולה. "זה הוא."
את הדברים שקרו אחרי אני לא בדיוק זוכר. אני רק זוכר חצים שהתעופפו לידי, קירסי קוראת בשמי, ועץ שהיה הדבר האחרון שראיתי לפני שהתעלפתי.

כשהתעוררתי הראש שלי כאב, וכולם ישבו סביבי. היינו במין בור גדול ועמוק שאין סיכוי לצאת ממנו. התיק שלי – עם המפה – החרב שלי והמגן שלי לא היו אצלי.
"מה…" מלמלתי. "מה קרה?"
"האיש ההוא תקף אותנו, הם ירו עלינו חיצי הרדמה. אתה בטעות התגלגלת במורד הגבעה והתעלפת." אמר קנדלי. "עכשיו בטח יהרגו אותנו. אבל הדרקונים נעלמו לפחות."
"זה באשמתי." אמרה קירסי. היא ישבה בצד, הרחק מכולם ולא הביטה בעיני אף אחד. "למה הייתי חייבת לנסות למצוא דרך קיצור? כולנו נמות וזה יהיה באשמתי."
"לא, זה באשמתי." אמרתי. אולי אני לא הכי בוגר כאן או הכי חזק, אבל מאז יער האבדון כולם מתייחסים אלי כאל המנהיג. כשהאיש המוזר תקף אני התעלפתי, איזה מין מנהיג מתעלף כשחבריו זקוקים לו?
"זה לא באשמת אף אחד." אמרה קיסיה. "אנחנו צוות, אם אחד עושה טעות זה באשמת כולם או אף אחד."
"כן." אמר ארפי. "אם נכנסנו למצב הזה יחד נצא ממנו יחד."
"אז כדאי שנתחיל לנסות לצאת מפה." אמר קנדלי.
"אבל איך? אין שום דבר שיעזור לנו, והחרבות לא אצלנו." אמרה קיסיה.
נשמתי בכבדות. אולי אני צריך להיות המנהיג פה, אבל אני לא הטוב בתכניות כאן.
"קירסי," אמרתי. "יש לך תכנית?"
"כן." אמרה. ראיתי שהיא עדיין מאשימה את עצמה ומנסה לכפר על זה, הדבר העציב אותי. "אם אין לנו ברירה ושום דבר שיעזור לנו, נטפס בדרך הקשה."