טראון רגון והדרקון השחור פרק חמש

אחרי כמה שעות של משמרות הגיע הבוקר ויצאנו לדרך, ואחרי עוד שלוש שעות של טיסה, סוף-סוף הגענו ל…
"יער האבדון." אמרתי. "מעניין למה קוראים לו ככה."
"עוד מעט נגלה." ענה קנדלי. "עכשיו אנחנו צריכים לעבור את זה לבד."
נראה שהדרקונים הבינו בגלל שהם פנו אחורה ועפו.
"טוב, נכנסים בספירה שלי." אמרתי. "אחת, שתיים, שלוש!"
ויחד, בשורה, נכנסנו ליער האבדון.

אם הייתי צריך לסכם את יער האבדון במילה אחת היא היתה: שקט.
אפילו לא שמעתי ציפורים. בכפר שלנו אף פעם לא היה שקט.
"זה… על טבעי." אמרה קירסי כאילו קראה את מחשבותיי. "אולי בגלל זה קוראים למקום יער האבדון."
"לא, לא בגלל זה." אמר קנדלי. "תראו."
הוא הצביע למעלה, אל השמים, שם ענפים כחולים משונים של איזה עץ תפסו את קיסיה, שנלחמה ונאבקה. "הצילו, מה – " היא צעקה. את השאר היא לא גמרה מכיוון שאחד הענפים חסם את פיה.
"קיסיה!" צעקה קירסי. "מה קורה פה?"
היא בהתה במראה באימה ולא זזה.
"קירסי, רוצי!" החזקתי בידה ויחד רצנו.
"קנדלי! מה זה?" צעק ארפי.
"ענפים מכושפים. קראתי עליהם, אם הם נוגעים בך אין לך סיכוי." ענה.
"טראון! זהירות!" צרחה קירסי. היא דחפה אותי בדיוק בזמן שאחד מהענפים המכושפים תפסו אותי. לצערה, הענפים המכושפים תפסו אותה ולא יכולתי לראות אותה.
"קירסי!" צעקתי. אף אחד לא ענה לי.
"טראון! רוץ!" צעק ארפי. הוא, קנדלי ואני רצנו ביחד חומקים מענפים.
בשלב מסוים גם קנדלי נתפס. כך שרק ארפי ואני רצנו.
"קפוץ!" צעק ארפי לאחר כמה דקות של ריצה. "מאחוריך."
הוא הצליח לקפוץ בזמן, אני לא. אחד הענפים הרים אותי גבוה מהרגליים. הורמתי גבוה יותר ויותר, בסוף הגעתי לצמרת אחד העצים. לידי היו קיסיה, קירסי וקנדלי.
רק ארפי נשאר.
"ארפי, זהירות!" צעקתי כאשר שכמה ענפים ניסו לתפוס אותו.
למזלו, הוא הצליח לקפוץ בזמן. לחוסר מזלו, אחד הענפים תפס אותו כשהיה באוויר.
"טוב, הם תפסו את כולנו. עכשיו מה הם מתכוונים לעשות?" שאלה קיסיה.
ופתאום, הענפים, כאילו הבינו את מה שקיסיה אמרה, החלו לאט לחנוק אותנו.
"את זה." אמרתי בשקט. אני לא חושב שמישהו שמע אותי.
"בגלל זה קוראים למקום יער האבדון." אמר קנדלי. "טוב, היה כיף מאוד להכיר אתכם."
"אנחנו נמות. טראון," השתנקה קירסי, ומצאה בעצמה את החוצפה לגחך. "אף פעם לא חשבתי שככה זה יקרה."
"זה לא. אנחנו לא נמות." אמרתי. "לא ככה."
ובאמת, הרגשתי שאנחנו לא נמות כאן. איך שהו נצליח להינצל. איך שהו.
הענפים המשיכו לחנוק אותנו עד שהתעלפתי.

כשהתעוררתי מצאתי את עצמי על הדרקון שלי. השמש התחילה לשקוע.
לידי ישב ארפי על הדרקון שלו. הוא לא שם לב אלי, עד שפקחתי את עיני והתיישבתי.
"הוא התעורר!" קרא.
כולם התקרבו אלי.
"מה קורה כאן?" שאלתי. "רגע, יער האבדון. תפסו אותנו, איך ברחנו?"
"אתה לא זוכר?" שאל ארפי.
הנדתי בראשי.
"תנסה."
חשבתי ועצמתי את עיני. ראיתי אותי, מיד אחרי שהתעלפתי, איך שהו הצלחתי לקרוע את הענפים המכושפים במו ידי. אחר כך שחררתי את חברי ואז רצנו עד קרחת היער ושם פגשנו את הדרקונים. אז עפנו ואחר כך… אני חושב שחזרתי להיות מעולף.
"כן, זה הייתי אני." אמרתי. "אבל מה זה היה?"
"אני חושב שזה היה טריאו סליסייס, כוח דרקון, זה כוח שיש לגיבורי דרקון כשהם בסכנה." אמר ארפי. "לפעמים גם אני מבקר בספריה."
"טוב, אז יש עוד משהו שאתה מסתיר ממני שאני צריך לדעת?" שאלתי.
"שום דבר מיוחד. חוץ מזה שכשהיית עדיין מעולף בדקתי במפה, יש לנו עוד מקום אחד לעבור בו לפני שאנחנו מגיעים לדרקונים."