טראון רגון והגיבור השישי פרק שתיים

רצתי ורצתי לעבר הכפר בלי לעצור. מצאתי את חברי משתכשכים בנהר, צוחקים ולא שמים לב אלי. כשהם ראו אותי, החיוך נמחק מפניהם.
"מה קרה, טראון?" שאלה קירסי, החברה הכי טובה שלי. השיער הבלונדיני שלה נצץ מימי הנהר, והלב שלי דילג כשראה אותה, כמו תמיד. "אתה נראה ממש לחוץ."
"צ'יק." אמרתי בין התנשפות להתנשפות. "הוא עומד למות. נשאר לו שבוע."
"מה?" שאל אחי, ארפי. "טראון, תפסיק להתנשף ותספר לנו מה קרה."
סיפרתי להם בקצרה את מה שראיתי. כשגמרתי, שרר שקט מלחיץ.
"ויש לך רעיון איפה הוא יכול להיות?" שאלה קיסיה, אחותה התאומה של קירסי.
הנדתי בראשי. "אין לי שום מושג. המקום הזה יכול להיות בכל מקום אפשרי באי, אולי אפילו מתחת לאדמה או למים."
"אז אנחנו חייבים להתחיל לחפש." אמרה קירסי.
"אבל אם נשאר לצ'יק רק שבוע אנחנו צריכים מקום כלשהו בשביל להתחיל לחפש. לסרוק את כל האי ייקח שבועות." אמר קנדלי, החבר הטוב החמישי שלי.
"נראה לי שאני יודע איפה כדאי שנתחיל לחפש, אבל קודם בואו נלך הביתה ונארוז תיקים." אמרתי. "רק מישהו יודע איפה הבית של צ'יק?"

הגענו תוך שלוש שעות.
הבית היה ישן ורעוע. דלת הבית נתלשה ממקומה וקורת הגג הייתה חרוכה.
מראה הבית גרם לי לעצב בלתי מוסבר. יכולתי לראות את צ'יק מתחבא בתוכו, בזמן שהדרקון השחור מנסה בכוח להוציא אותו משם. הרגשתי את הכאב והפחד שהוא בטח הרגיש.
"בואו נגמור את זה מהר." אמרתי. "המקום הזה ממש מדכא."
"אני הייתי הולכת יותר על מעציב." אמר קירסי. "כאן צ'יק גר?"
"טוב, לא היה לו איפה לגור חוץ מהמקום הזה והיער, והאפשרות השנייה לא ממש טובה." אמר קנדלי. "קדימה, בואו ניכנס. אנחנו חייבים למהר."
"כן." אמרתי. "שלוש, ארבע… ו – "
וכמו תמיד, נכנסנו ביחד לתוך הבית.

"מה אנחנו אמורים לעשות כאן בכלל?" שאל ארפי.
"לחפש רמז למיקום של המחבוא החדש של הדרקון השחור." אמרתי. "משהו כזה."
"ואיך אנחנו אמורים לעשות את זה? חוץ משחור אני לא רואה כאן שום דבר."
"אנחנו חייבים לנסות לחפש."
"מצאתי משהו!" קראה קירסי.
ארפי ואני הבטנו זה בזה, משתדלים לא לצחוק.
"גיבורי דרקון." היא התחילה לקרוא. "יש לי רק שבוע, אז אני מקווה שתמצאו את המכתב הזה לפני שאני אמות. ציירתי מפה של הדרך להגיע למחבוא של הדרקון השחור בדרך, אבל אני לא בטוח לגבייה, אז כדאי שתלכו ברגל ולא עם הדרקונים כדי שתצליחו למצוא את המקום."
כולם נאנקו.
"לפחות יש לנו בערך את הדרך להגיע לצ'יק." אמרה קירסי. כזו היא – תמיד מוצאת את הצד הטוב בכל מצב.
"כבר לא." אמר קול מאחורינו.
הסתובבנו, ומאחורינו עמד ספרנטט טראוני, מחייך את החיוך הזדוני שלו. "בשבילכם, כדאי שתביאו לי את המפה."
"בחיים לא." אמרה קירסי.
ספרנטט לא נראה מודאג. "אז במוות." הוא הסתער עלי וריתק אותי לרצפה. "הפעם נראה אותך משתמש בטריאו סליסייס."
"תעזוב אותו!" צעק ארפי.
"לא נראה לי שזה יקרה." הוא ענה. "אני רוצה את הנקמה שלי. הדרקון השחור רצה להרוג אותי בגלל שהפסדתי לילד אחד קטן."
"אין בעד מה." אמרתי. הוא הוציא סכין ודקר את זרועי. התאפקתי עד כמה שאפשר לא לצרוח בכאב.
"תגיד שלום." אמר ספרנטט.
"רגע!" צעקה קירסי. "אתה רוצה את המפה, לא?"
ספרנטט פנה אליה, כשחרבו מוצמדת לגרוני. "בסוף את מתכוונת לתת לי אותה?"
קירסי שמה את המפה בכיסה ושלפה את החרב שלה. "רק אם תשחרר את טראון ותסתלק מפה."
"קירסי, לא." נאנקתי. "תברחו ותמצאו את צ'יק."
ספרנטט קירב יותר את חרבו לצווארי. "כדאי שתיתן לילדונת לדבר."
קירסי הביטה בו בשנאה. "אני סופרת עד שלוש ואז אני זורקת את המפה, ואתה משחרר את טראון."
כולם הביטו בקירסי בבלבול. "קירסי, מה את עושה?"
קירסי לא ענתה להם. "מוסכם?"
ספרנטט חייך חיוך מזוויע. "מוסכם."
היא נשמה נשימה עמוקה. "טוב. אחד… שתיים… שלוש!"
קירסי זרקה את המפה החוצה וספרנטט שחרר אותי. הוא לקח את המפה ונעלם – לא לפני שנעץ בי מבט זועם.
ניקיתי את החול מבגדי. "את השתגעת?"
קירסי, כמו תמיד, מצאה בעצמה את החוצפה לחייך. "אין בעד מה שהצלתי את חייך."
"זה היה הסיכוי היחיד שלנו להציל את צ'יק!" אמר קנדלי.
"לא בהכרח."
"קירסי, מה את עשית?" שאלה קיסיה.
קירסי הוציאה מכיסה פיסת קלף, זאת היתה המפה. "אה, עשיתי את זה."
"מה?" שאלנו ביחד.
"בזמן שאתם חיפשתם את המפה, אני כבר מצאתי אותה." היא התחילה להסביר. "כשראיתי שספרנטט התקרב לכאן לקחתי קלף אחד וציירתי העתק של המפה ושמרתי אותה בכיס שלי, וכשהכנסתי את המפה האמיתית לכיס שלי הוצאתי את ההעתק. זאת המפה האמיתית."
חיבקתי אותה במהירות ושחררתי. "את גאון!"
"טוב," אמר קנדלי, חיוך נע בקצה שפתיו. "אז אולי כדאי שנברח לפני שספרנטט יקלוט שהמפה מזויפת?"