טראון רגון והגיבור השישי פרק שלוש

הלכנו במשך כמה שעות עד שהגנו ליעד הבא שלנו: נהר כמה קילומטרים מהכפר של צ'יק. השמש כמעט שקעה והייתי מותש לגמרי.
"זהו, אני לא יכול יותר." אמרתי. "אולי כדאי שנחצה את הנהר מחר בבוקר?"
"כדאי." אמרה קירסי בקול ישנוני.
"אני לא מבין אתכם." אמר קנדלי. "יש לנו שבוע להציל את צ'יק ואת העולם ואתם חושבים עכשיו רק על לישון."
"גם אני." פיהקה קיסיה.
"וגם אני." מלמל ארפי.
"נו באמת." קנדלי גלגל עיניים וגיחך בשקט. הוא נכנס לתוך הנהר לפני שמישהו מאיתנו הספיק להזהיר אותו.
"אה," אמרתי. "אולי לא כדאי – "
"תירגע, טראון." הוא קטע אותי. הוא כבר עבר חצי דרך לצד השני של הנהר, בינתיים לא קרה כלום. "אתה רואה? אני כ – "
את המשפט שלו קטע זרם הנהר, שהתחזק פתאום במידה משמעותית. גלים סחפו אותו וקנדלי עמד לתבוע, הוא ניסה לשמור על שיווי המשקל אבל ראשו נחבט בסלע והוא איבד את ההכרה, עיניו התגלגלו בחוריהן.
"קנדלי!" צעקה קיסיה, כל העייפות נעלמה ממנה. היא רצה בעקבות הזרם, אבל לא היתה מספיק מהירה – לפחות לא מול הזרם.
קירסי לקחה חבל מתיקה וקשרה לעץ.
"זה לא מספיק ארוך!" צעקתי.
"אני לא צריכה שזה יהיה ארוך."
"מה?" שאל ארפי.
הבנתי לפני שקירסי הספיקה להסביר.
החזקתי בקצה החבל, לקחתי תנופה, התעופפתי עם החבל ונחתי על סלע גדול, רק כמה מטרים לפני קנדלי.
כשקנדלי נסחף אלי, החזקתי ביד אחת ברגלו, וביד אחרת בסלע.
אבל לא החזקתי מספיק.
הזרם היה חזק מדי, היד שלי החליקה ונסחפתי גם אני עם הזרם.
הייתי חצי עיוור ממי הנהר, אבל בסוף ראייתי חזרה אלי… ואז ראיתי את זה.
זה היה מפל, של בערך כשבעה מטרים, נפילה ממנו תהיה מוות בטוח.
"טראון!" צעקו קירסי וארפי באותו הזמן. קיסיה עזרה לי להחזיק את קנדלי מהצד השני.
"זה חסר טעם." נאנחתי, מוציא ומכניס מי נהר. "הזרם חזק מדי, לא תצליחו למשוך את שנינו בחזרה לגדה."
"טוב, חייבים לנסות!" אמרה קירסי. "נראה לך שניתן לכם למות?"
"אבל אם הזרם לא ייפסק אתם – " ואז קרה בדיוק מה שחששתי שיקרה: כולם נפלו לנהר והתחלנו להתקדם מהר לעבר המפל. יכולתי ממש לשמוע את קולו של הדרקון השחור, והוא צחק. "סוף-סוף. אתם תמותו."
"אין מצב!" צעקתי, ואז קלטתי שהקול היה רק בראש שלי. "אנחנו לא עומדים למות!"
ואז, השתמשתי במוצא האחרון שלי – חפרתי ביד הפנויה שלי כמה שיותר עמוק באדמה, כולם עשו כמוני (חוץ מקנדלי, שעדיין היה חסר הכרה).
בבקשה. מצאתי את עצמי שוב מתפלל לאף אחד. בבקשה שהחברים שלי יהיו בחיים, גם אם זה יהיה על חשבון החיים שלי.
ופתאום, בכיסי בצבץ שקית הסנרוס – המטבע הרשמי של האי שלנו. ניסיתי להחזיר אותה לכיס שלי, היתה לי הרגשה שכנראה נצטרך להשתמש בה.
לא הצלחתי להחזיר את השקית. היא נסחפה עם הזרם ונפלה במורד המפל.
לא יכולתי יותר. עצמתי את עיני ופשוט חיכיתי לסוף.
אצבע אחת הרפתה מהבור, ועוד ואחת, ועוד אחת…
בסוף, כשנשארה לי רק אצבע אחת תקועה בתוך האדמה, זרם הנהר פסק בתוך כמה שניות.
"זה היה…" מלמלה קירסי. "די מלחיץ."
"אבל לפחות אנחנו בחיים." התנשף ארפי.
"קנדלי!" הזכירה לנו קיסיה.
יצאנו מהנהר וגררנו את קנדלי אל עבר הגדה. הוא היה אדום לגמרי והשתעל בכל רגע נתון.
"לא, אין מצב…" מלמלה קירסי שוב ושוב בלי הפסקה.
קיסיה נראתה יותר לחוצה ממנה – היא היתה חיוורת והתחילה לנשום במהירות. נזכרתי איך לפני חודשיים, כשקירסי נדקרה מהדרקון השחור במקום קיסיה, היא היתה לחוצה פחות מאשר עכשיו.
"קנדלי," אמר ארפי. "אה, מישהו יודע לעשות הנשמה מפה לפה?"
קיסיה הסמיקה. "אני."
היא רכנה לידו והצמידה את פיה אל פיו. אחרי כמה שניות קנדלי השתעל אבל עיניו נפקחו. הוא הצליח להתיישב בזהירות. "מה קורה כאן?"
קיסיה נאנחה בהקלה. "כמעט מתת, זה מה שקרה."
"ניסינו להזהיר אותך לא להיכנס לנהר, אבל אתה נכנסת." אמרה קירסי. "היית חייב להראות שאתה לא עייף בכלל, אה?"
"היה לך מזל שקיסיה יודעת לעשות הנשמה." פלט ארפי.
קנדלי הסמיק. "אה, באמת?"
קיסיה הסמיקה גם. היא מרפקה קלות את ארפי. "אה, טוב… היית עושה את זה בשבילי…"
קירסי ואני הבטנו אחד בשנייה, מנסים לא להתפוצץ מצחוק.
שכבתי על האדמה. "טוב, תובכו מזה אחר כך. עכשיו הולכים לישון."
עיניו של ארפי נצצו. "כן, ואני אשמור ראשון."
כולנו צחקנו. משום מה התגעגענו לכמעט למות, להילחם. זה תמיד היה בנו.
"לא אכפת לי מי ישמור, אבל זאת לא תהיה אני." אמרה קירסי. היא נשכבה לידי. "לילה טוב."
"לילה טוב." מלמל ארפי. "קנדלי – מי שגורם לנו כמעט למות הוא שומר ראשון."
הוא הסמיק. "היי! זאת לא אשמתי!"
לא ענינו.
"בסדר, בסדר." נאנח קנדלי. "אני אשמור ראשון, אבל לכמה דקות."
"כמה דקות זה מספיק." מלמלתי.
נרדמתי עוד לפני שהרגשתי את עיני נעצמות.

"טראון, כדי מאוד שתעורר…" שמעתי את קירסי לוחשת.
קמתי והסתנוורתי קלות. ראיתי רק קווי מתאר, חלקם אנושיים, רובם לא.
הראיה שלי התחדדה, ולא ידעתי אם לצרוח או לצחוק.
בשתי מילים לתאר אותם: כלבי ים. יותר משתי מילים: כלבי ים מרושעים.
היתה להם פרווה שחורה זוהרת שכוסתה בדם קרוש. ניביהם המחודדות היו צהובות וביניהן היו שאריות בשר. סנפיריהם היו חדים כמו חרבות והם געו בקול שנשמע כמו סמור בזמן שאוכלים אותו.
"למה המפלצות של הדרקון השחור לא יכולות להיות חמודות?" רטן ארפי.
כנראה היצורים הבינו אותו, בגלל שהם התקרבו אלינו בקפיצות מוזרות על הבטן.
"אני יכולה להקיא?" לחשה קיסיה.
"אני אתך." מלמלה קירסי. "אנחנו הולכות לשיח שם, תסתדרו לבד."
"מאוד מצחיק, קירסי." אמר קנדלי. "אנחנו חייבים להרוג אותם כדי לחצות את הנהר."
"אתה חושב שיש להם חולשות מיוחדות?" שאלתי.
"הם בטח איטיים על היבשה, ומתעייפים בקלות."
"אין בעיות, קירסי?"
"צריך לברוח ליער, להגיע לקרחת היער ולחזור לכאן. הם לא יצליחו למצוא את הדרך חזרה."
הנהנתי וקפצתי לאחור, מתחמק מסנפיר.
"נסיגה!" צעקתי. "תתפסו אותנו אם תוכלו, להקת כלבלבים!"
המילים עשו את שלהן. היצורים עקבו אחרינו בקפיצות המוזרות שלהם, זה לא היה קשה לברוח מהם, אבל נשארנו בטווח ראיה.
הגענו לקרחת היער וקרסנו. לקח מעט זמן עד שהיצורים הגיעו. נתנו להם להתקרב כדי שיוכלו לתקוף אותנו קצת.
אבל הם לא עשו את זה. הם פשוט עמדו סביבנו ולא זזו. ציפיתי לצרות.
"זה לא טוב." מלמל ארפי. "גם אתם רואים אותו?"
לא הבנתי על מה ארפי מדבר, אבל הוא משתמש בחץ בקשת, הוא בטוח רואה יותר טוב מכולנו.
אבל בהחלט שמעתי את זה. גרגור משועשע של חיה גדולה מאוד. קירסי החניקה צרחה.
אריה גדול מאוד נכנס לרחבה הקטנה. הזנב המכוסה קוצים שלו הצליף באוויר, מתכונן לירות. הכנפיים שלו רפרפו, מתכוננות לעוף. המנטיקור הביט בנו ברעב. זה היה בפירוש אותו המנטיקור שפגשנו לפני שנים, ביום שנפגשנו.
קירסי אחזה בידי כל כך חזק עד שידי הפכה סגולה. מיהרתי להוציא אותה.
לא האשמתי את קירסי. המנטיקור הזה כמעט היה הורג אותי ללא התערבותה, אבל מאז הוא דואג שלא תשכח אותו. זה התחיל בשריטות על העצים, שאגות, ופעם אחת הוא התגנב לכפר וכמעט הרג אותה. למעשה, המנטיקור הזה זה הדבר היחיד שאני יודע שמפחיד את קירסי.
"תירגעי." לחשתי לה.
"מלכודת." היא לחשה בחזרה.