הפגיון | פרק 5 : המוודה .
התעוררתי . לפחות אני חושבת שהתעוררתי .
הכל מסביבי היה חשוך , כלום לא הופיע . לא הייתה סביבה , ולא קרן אור אחת . זה לא משנה עם אסגור את העיינים או לא , כי הכל אותו דבר .
שום פחד לא תקף אותי , שום זיכרון לא נטפל אליי , הכל ריק .
שיפשפתי את עייני , מצמצתי בהם בעדינות והתחלתי ללכת לתוך הריק .
פוסעת בצעדים גדולים , עוברת קילומטרים רבים , בשום מקום .
הייתה רגועה לגמרי , זה שנים רבות . שום רגש לא הפריע לי , הכל היה שקט , הכל היה מהול בדממה והדבר היחידי שהרגשתי זה נטולת כל דאגות – רגועה לגמרי .
נשמתי ונשפתי , הכל ברוגע מוחלט . לא הייתה לי סיבה להילחץ .
לא הייתי מודעת לכלום , אבל תוך כדי הייתי מודעת להכל . אני מניחה שזה לא אפשרי בכלל , אבל לא אכפת לי . אין לי שום דאגות .
ומה עם קתנת ? פתאום באה השאלה , מה איתך ? אני שואלת את עצמי , מבליטה כל אות ומושכת אותה . לא , משהו אומר לי , את רגועה לגמרי . אין פה ממה לדאוג . אני קולעת את שיערי לצמה מחדש , למרות שאיני רואה כלום . רק חושך , אפל ומפחיד . אני מרגישה ושומעת איך כל שערה נכרכת על אחרת , ברעש מחוספס . הכל מעורפל וחשוך , כולל את מחשבותי .
אני צועדת כבר הרבה זמן , אני אומרת לעצמי , אולי כבר קילומטרים רבים . אבל לא אכפת לי , קול אחר אומרת לי , אני פה – ופה אין שום דבר רע , שום דבר שיזיק לי . אני לא דואגת , אני משפשפת את עייני , כאילו התעוררתי מתרדמת . ואז ראיתי הבזק אור סגול . כמו כוכב נוצץ , הוא משמיע קולות עליזות ושמחה , חיוך חושף שיניים נקבע על פניו . הוא קורא לי , מזמין אותי ללכת איתו . ואני , אני לא דואגת ולא ממהרת , לא מודעת לעצמי , הולכת אחריו בצעדים כבדים ונטולים אחריות .
הכוכב המתוק , הוא כרגע האור . אני נאחזת בו , בראשי , והולכת אחריו כמהופנטת מעורפלת . אני מנסה לגעת בו , אני שולחת יד כבדה , אבל אני מפספסת , והדבר היחידי שאני מקבלת כתגובה הוא חיוך גדול עד כדי פחד . אבל שום דבר לא מפחיד אותי , אומר לי הקול , הכל בסדר .
לפתע יש לי מין תחושה שזה הכוכב . " אתה .. " אני מנסה להאשים אותו , " יפה . " הרוגע משתלט עלי וזה מה שהוצאתי מפי . אני לא מרגישה אכזבה , אני רגועה .
ומה עם פראוס וקתנת ? אני שואלת את עצמי , מי אלו ? אני עונה לשאלתי , באמת שאני לא יודעת . התת מודע שלי מבולבל ומבולגן , אולי אפיל ומעורפל , אבל אני לא נותנת לכך להשפיע עלי . אני ממשיכה לצעוד אחרי הכוכב המוזר , כבדה ואיטית , חיוך מטופש על פני .
"ש- שלום !" קורא איש זקן , שיער שיבה לבן על כל פניו – מזקן עד שיער ואפיל ושפם . הוא נראה כ'כ נחמד . אני מהנהנת לשלום , ומזדקפת .
" את מעורפלת כרגע , " אומר , ממש כאילו מלגלג עליי , ואני ממשיכה להנהנן . זה לא מפריע לי .
" ואני המוודה . " ממשיך , ואני רק מנהנת לאישור ומתיישבת על הריק . האיש יושב ליד אגם קטן , שלפתע הופיע בשדה הראייה שלי . הוא מוקף בירוק , ואבנים קטנות מקשטות את זוויות האגם – והכל מסביב , חשוך . אני לא מפחדת , אומר קול , אני חזקה , הכל בסדר . ממשיך הקול להרגיע אותי , וממש כמו סם מעביר בי תחושות מעורפולת . " התפקיד שלי זה לעזור לך להחליט – ואני הולך להחזיר לך את השפיות !" קרא , ממש שמח . לא הבנתי אותו , אני לא שפויה עכשיו ? אבל כ'כ נחמד ככה , ללא דאגות . אני מהנהנת ומחייכת חיוך מתוק , אין לי מושג מה קורה כאן .
האיש נקש בידו , והקול העביר בי צמרמורת מרעידה , וגלים חצצו בי את הדאגות , שוזרים בי את החיים מחדש , את המודעות . אני מנערת בראשי , ומתחילה להחניק את כל הכעס שלי , אני כ'כ רוצה לצעוק ולצרוח , אבל אינסטינקט אומר לי , לא , פשוט אני ממש יודעת שלא .
זה משגע אותי .
" הו , עכשיו אפשר לנהל שיחה נורמלית !" צועק בשמחה , מעביר את ידיו במעגלים , והתנועה מרחיבה את השטח . אני נלחצת , ופחד וחוסר מודעות משתלטים עליי , כמעט עד שאני צורחת וצועקת , אבל הקול עדיין נמצא בי – הכל בסדר , לוחש .
עכשיו אני יכולה לראות שיום אביבי כאן , הציפורים מצייצות והאגם שופע בעלי חיים מתוקים שנהנים מהרטיבות שגומאים ביום החם הזה . האיש , שקורה לעצמו המוודה , מושיט לי קערת מים .
חשדות נוגעים בי בקצות האצבעות כאשר אני לוקחת אותה , ולפני שאני שותה אני מריחה את המים , כדי לדעת שאין שם שום רעל . האיש מחייך אליי , ולאחר שאני מסיימת לשתות מתיישב מולי .
" שלום לין ! כמה זמן חיכיתי לך !" אמר , ואני באתי לפצוח בשאלות , להמטיר עליו הכל , שישבו בבטני בחוסר שקט , אבל הוא עזר אותי עם ידו – " כבר אסביר הכל , שקט עכשיו . " סמכתי עליו , משהו בי אמרלי לסמוך עליו . הבטן שלי אמרה לי לסמוך עליו , ואני מקשיבה לבטן שלי . אם היהי רוצה לפגוע בי לא היה מחזיר לי את השפיות .
" את והדרקונים .. מקסימים . אז שלום , אני המוודה . כמו שהזכרתי כבר , את צריכה להחליט , לשמור את כוחותייך כמתלמדת או לזרוק אותם לפח ולהתעלם מהם . מה זה מתלמדת ? אוקיי , את מכירה את קתנת , ורכשת חיבור מסויים . הוא בחר בך , וכל פעם שדרקון בוחר באדם מתבצע שינוי כלשהו . במקרה שלך , נהפכת למתלמדת , שזה אומר שאת הולכת ללמוד קסמים ! איזה כיף , מעכשיו , קתנת הוא החבר הכי טוב שלך . יש לשניכם קשר מוחי הדוק . וואו , בטח הטלתי עלייך הרבה מאוד מעמסה , אבל לא נורא . אתם הולכים למסע התלמדות עצמית , שבו אני אתלווה אליכם ! איזה כיף !" צווח בקול . ההלם הכה בי ולא הצלחתי להשכיל מילה , חוץ מ – " מקסים . " ואז פרצתי בבכי תמרורים .
תגובות (2)
תמשיכייייי ומהר
חחחחח הזקן הזה באמת הזוי! הוא מטורף על כל השכל! XD
נראלי שעד עכשיו זה הפרק הכי אהוב עלי! למה?
כי ההטרנס הזה שהיא הייתה שקועה בו בהתחלה, הכניס גם אותי למעין טרנס של "הכל בסדר, הכל רגוע" חחח הכתיבה שלך הכניסה אותי לסיפור באופן מלא וממש שקעתי פנימה – ממש כיף!
אחרי זה, גם אני התעוררתי יחד עם לין לתוך מציאות הזויה עם זקן מצחיק! חחחח
באמת אהבתי!!
אני עצובה שלא תמשיכי ושלא יהיו לי עוד פרקים לקרוא, אני ממש אוהבת את הסיפור הזה, את הדמויות, העלילה הכל! אבל אני לא אלחץ או משהו, אני רק מקווה שיום אחד תבוא לך השראה כל כך חזקה שלא תוכלי להימנע מלכתוב עוד פרק ולפרסם! XD