הפגיון | פרק 2 חלק ב' : המדבר והמערה .

אני במחסום כתיבה , וזה עוד נסיון כושל לצאת ממנו ..

פרק 12 חלק ב' :

קיתנת' לא ענה , אלא המשיך לעופף בכנפיו , דמויות כנפי עטלף , בקצב אחיד .
וויתרתי , לא ניסיתי לשכנע אותו לענות לי . העברתי את ידי על קשקשיו הסגולים הזוהרים , מגעם חלק וקשיח . נעים למגע יד .
הבטתי למטה ומולי נגלה נוף מדברי . אדמה בהירה , מלאה בסימני מים שעברו שם – מלפני זמן רב , שסדקו את האדמה , סדקים שחורים וצרים . דמיינתי את מגעה : חומרי , מפוספס ומלא הרגשת אכזבה תמידית . סלעים רבים ואבנים קטנקטנות כיסו אותה , כמעט לגמרי .
ירוק בקושי היה שם , והעצים היחידים שמצליחים להיאבק , במלחמה יומיומית על קיום , היו צהובים- ירוקים . מין אחדי הצבעים ששלטו בנוף : ירוק- צהבהב וחום-צהבהב , זהו . חלק מהעצים היו נפולים , כרותים , חסרי תקווה . המראה הזה צימרר אותי . ענפי העצים היו מפוצלים , בכמויות אבל דקים מאוד בקצוות . אילו לעצים היו פנים , אני כמעט בטוחה שהם היו פנים חסרי תקווה ומאוכזבים . אולי אפילו תשושים .
האדמה הבהירה ומלאת הסדקים הייתה המקום הכי נמוך שם , הכל היה מלא בגבעות והרים , בצבעי החום השונים . ההרים הרחוקים ביותר היו כמעט בצבע כחול , כהים ומהפנטים .
ככל שהעמקנו פנימה , היה נראה כאילו הצוקים האדומים כמעה סוגרים עלינו . קיתנת' דאה למטה , מתקרב יותר לאדמה .
עכשיו הצוקים נראו אפילו מאיימים , אבל קיתנת' לא יחס לכך שום משמעות , אז גם אני לא . הוא חזר לנפנף בכנפיו המדהימות , וורידים דקים וכחולים עוברים בכרום כנפיו . הוא הזיז את זנבו , לפי קצב טפיחותיו , בעודו קרוב כ'כ אל האדמה . כמעט ויכולתי לגעת בסלעים הגדולים יותר הנמצאים על הקרקע הסדוקה לגמרי .
הבטתי לצדדים והבחנתי בשלד לבן בקצה שדה ראייתי , שלד של פר – כנראה ישן מאוד , כי סדקים עדינים הופיעו בקצוות ופרים כבר קשה למצוא במדבר , אומרת הציידת .
חיוך קטן עלה על פני למשמע האירוניה שבמחשבותי .
קיתנת' הסתובב לעברי , בעודו מבחין בחיוכי , ומאיט את הקצב שדבק בו עד עכשיו .
" למה החיוך הזה ?" שאל בקולו העמוק , המלא והחלק . כל מילה שלו נשמעת בברור , ללא אפשרות לבלבול , אפילו הקטן ביותר .
" סתם . מחשבות שעברו בראשי .. " אמרתי , ממלמלת למחצה . שיפשפתי את המגף שלי , שעבר בסנטימטר-שניים את הקרסול שלי , שרוכים שחורים קושרים את הנעל באלכסונים שאהבתי .
קשקשיו של קתנת' גירדו לי את הירך , אפילו מכאיבים . " אני יכולה לשאול אותך משהו ?" קראתי , לאחר שסובב את ראשו בחזרה למסלול שלו . הקשקשים חרצו כמה שריטות בירכי , כואבות .
" ובכן לין , כן . " אמר , קולו הדרקוני מפתיע אותי שנית .
העובדה שבעל חיים מדבר , למרות כישוריו המפותחים והאנושיות שלו , שבלטה מאוד , הייתה מוזרה ומפחידה מעט , אבל מהפנטת ומדהימה בכל פעם .
" אולי , עם נרכב עוד-ד .. זאת אומרת , " התחלתי לגמגם ולחפש את עצמי , " עם נמשיך להכיר אחד את השני , ונצא לע- לעוד סיבובים .. אול- אולי נוכל למצוא-א , איז- איזה אוכף .. או מש- משהו דומה ." השלמתי , מרוצה מעצמי שלא עצרתי באמצע , שהמבוכה לא הכניעה אותי ונשארתי קצת מעצמי לידו . " כי קשק – כי הקשקשים שלך .. קצת – אממ .. מכאי- מכאיבים לי .." המשכתי לגמגמם , מובכת לגמרי מעצמי וממידת הטיפשות שלי .
הוא החזיר את הקצב המהיר חזרה לתעופתו המהירה , " כן . " קרא , ונסק מעלה .
מהירותו העיפה אותי קצת אחורנית , ואני מיהרתי להחזיק בבליטה שעליה ישבתי , נועצת את ציפורני בקשקשיו . האוויר הלחוץ סתם את אוזני , הקור נעץ את מחטיו באברי והאוויר המועט שנשאר היה קפוא לגמרי . אבל למרות כל אי הנוחות הזו , התחושות שהעניקה לי התעופה לא פסקו , אלא התגברו .

פתח מערה גדול נפרס מולי , עשוי מאבן בזלת שחורה , האבן שעמידה לאש בצורה הטובה ביותר . המערה הייתה קבועה בצוק שחור לגמרי , שנשען על אחד ההרים המרוחקים . אחרי שעברנו את המדבר חסר החיים , אגם קטן ופלגי מים לבנבנים התפרסו למטה , ליד כמות קטנה של עצים , בדומה ליער . ליד פתח המערה , היה "מדף " גדול , כמעט בגודל של שני דרקונים , הנשענים לרוחב .
הוא נעצר באוויר , צווארו מעוקל וגופו נח בצורה ישרה , זנבו מתיישר כלפי מטה וכנפיו נפרשות לגמרי , גדולות כמעט יותר מכל גופו – דוקרניים נמצאים בכל משולש סיום . רגליו צמודות לגופו ושפתיו נמשכות אחורנית בנהמה , חושפות את ניביו הקטלניים המעוקלים כלפי פנימה .
אני מניחה שזו התראת טריטוריה או משהו כזה , ראיתי הרבה בעלי חיים נוהגים בדומה לכך .
הרגשתי את כוח הכבידה יונק אותי מטה , ובטבעיות נצמדתי לצווארו , כלפי מעלה , אוחזת בכוח בבליטה . הוא נשאר בתנוחה זו כמה שניות – עד שכמעט ונמשכנו למטה , לאדמה .
הוא חזר לנופף בכנפיו המחודדות , עד שנלחצתי שאחד מהחודים יתקע לי בעין , ואז דחף את גופו קדימה , לעבר המדף . הוא נעצר , עומד על שלוש מרגליו , זוקף את זנבו – בצורה כמעט חתולית . הוא נהם בשקט , אבל הנהמה עברה לתוך המערה , משמיעה הד בלתי פוסק .
" רדי , לין . " לחש . ירדתי מגבו , ירכי דואבים וכואבים . אנקה חלושה נפלטה מפי .
ואז נשמע קריאה , של דרקון נוסף . עמוקה , נוהמת .