הסוד

שמי ג'ניפר, אבל חברי קוראים לי ג'ן- בקיצור… אני לומדת בכיתה ט'-1, שיערי חום, ארוך וחלק, עם פוני. הצבע האהוב עלי הוא כחול, ואני צמחונית. המקצוע האהוב עלי הוא ספורט, ואני גם ממש טובה בזה, בעקר בגלל "הסוד" שחברי גילו לא מזמן…
היה זה יום רגיל, ככל הימים, בשעה 7:30 בבוקר יצאתי לחכות לאוטובוס שיאסוף אותי לבית הספר, כשהגעתי חברותי חיכו לי בכיתה בהתרגשות רבה. שאלתי אותן למה הן מתרגשות, והן ענו לי שעומדים לחשוף בפנינו משהו מרהיב, משהו גדול, משהו מרגש, משהו שהוא סוד…. בהתחלה התרגשתי יחד איתן, עד אחר- הצהריים, שם נתגלה לי מה עומדים לחשוף בפנינו.
אני לא אשכח את אותו אחר- הצהריים. כמו כל יום, ישר אחרי ביה"ס הלכתי ל"סל'ד"- סוכנות לחימה בדרקונים. אני סוכנת של סל"ד, מיומנת בתרגילי סוכנות מיוחדים ומידע על מכשירים ודרקונים. רוב הסוכנים מעדיפים לקרוא לסל"ד בשם שונה- ס"ס שמשמעותו- סוכנות סמויה. עד לאותו היום בו נתגלה הסוד, כל הסוכנים חיו בסוד, אף אחד לא באמת ידע מהו העולם האמיתי של בני הנוער, לאף אחת לא היה זמן להסתובב בקניון, ולאף אחד לא היה זמן לשחק משחקי וידאו במשחקייה. לעומתנו, אף אחד לא ידע משהו על העולם בו הוא חי, גם לא המדען הטוב ביותר שקיים עלי אדמות, רק צוות ס"ס או בשמו האמיתי- סל"ד ידעו מה מצפה להם, על הסכנות האורבות (ולא, אני לא מדברת על האוכל בקפיטריה של סל"ד) לכל סוכן יש צבע, שלי הוא כחול (כהה). נבחרנו לסוכנים מכיוון שנולדנו עם די.אן.איי שונה משל בני האנוש, משמע- אנו לא אנושיים. לכל סוכן ישנו קעקוע על ידו בצבע שלו, שאיתו הוא נולד. נשמע מלחיץ? יש יותר. ישנם דרקונים שגם להם יש צבעים , וכל דרקון שיש לו צבע הוא דרקון טוב, המקביל לסוכן עם אותו הצבע. הדרקון הוא עוזרו של הסוכן. לצערי הרב, במשימה (הסודית) האחרונה שלי ושל סוכנת נוספת (בשם אליאן) לא היינו מספיק זהירות, ונחשפנו בפני פאפארצי שצילם בזמן הופעה- זהו היה הסוד הגדול שעמד להחשף בפני כולם בשבוע הבא.
היום זה היום. זה היום בו כל הסוכנים עומדים להחשף. איני מסוגלת להסתכל על חברותי, מרוב בושה. "איך הן ייתנהגו כשיגלו? מה הן מתכוונות לעשות? הן בטח יכעסו עלי…." זה מה שאני חושבת עכשיו, ואני פוחדת! אני מרגישה בחילה, כאילו משהו תקוע לי בגרון. ברמקול נשמע קולה של המנהלת: "כולם להתרכז במרחב הגדול!" אני פוחדת! אני לא יודעת מה לעשות.
הבוס של ס"ס נכנס, הוא מסדר את העניבה, ונראה כי הוא עומד לדבר. דמעות זולגות על פני, זה הולך לשנות לי את החיים! לא חשבתי שהיום הזה יגיע ועכשיו…..כבר מאוחר מדי! אני פורצת בבכי ענק, ואז אני קולטת שכולם מסתכלים לעברי. אני רצה לעבר הבמה, חוטפת את המקרופון מידיו של קרול (הבוס שלנו) ומתחילה לדבר: "מה כולם רוצים לדעת? סוד?! אבל זה סוד! זה אמור להשאר כך!!! מה דעתכם שנחזור לכיתות ונלמד? אני לא רוצה לפספס ספורט! מי איתי?" עכשיו אני בוכה, וכולי אדומה. קרול בא לעברי, מלטף את גבי בעדינות ולוחש לי: "אל תהי עצובה" אבל אני לא מסוגלת! זה סוף חיי כמו שאני מכירה אותם!!! הקהל נראה עצבני בגלל מה שאמרתי, נראה כי הוא לא מסכים עם דברי. קרול מתחיל לדבר: "עד היום, חייתם באי ידיעה על הסובב אתכם, כי אלו אינם רק חבריכם או משפחותכם, אלה הם גם יצורים מופלאים וקסומים, יצורים מיסטיים ויפים העונים לשם- דרקונים." הלב שלי פועם חזק ככל האפשר, אני לא אתפלא אם אמצע את עצמי בבית החולים כשאתעורר מהסיוט הזה! וקרול ממשיך: "עד היום היתה לנו, הסוכנים, משימה, היום סיימנו אותה!!! הדרקונים המרושעים הובסו, ונשארו הטובים!" אני בהלם, אני חושבת שאני עומדת לקבל התקף לב! אני כל כך מתרגשת! אני לא מאמינה שהמשימה שלנו הסתיימה!!! אני כל כך שמחה!!!! אני הוכת לשטוף את פני, אני לא יודעת מה עוד אמר קרול, אבל אני כל כך שמחה!!!!
וכך עבר עלי היום השמח והעצוב ביותר בחיי!