אני ואתה לא נשנה שום דבר – פרק 91 (פרק 3)

שלושה ימים לפני החגיגות, קיימנו חגיגה משלנו, אירוע משפחתי ובו כל חמשת ילדי – שלושה בנים ושתי בנות – התקבצנו יחדיו בביתי.

נימי, ביתי הראשונה, הגיעה עם האישה שלה אלינור, הן היו מאושרות ביחד. נימי תמיד היתה צנועה ושקטה, היא לא דיברה הרבה ובעיקר דיברה בצד עם אלינור, שתיהן צחקקו ונראו שנהנות, חייכתי מלראות אותן מאושרות.

גיל – בתי השנייה, הגיעה עם החבר שלה רון. גיל תמיד היתה טומבוי, קשוחה למדי ואהבה לריב עם האחים שלה כל הזמן, וגם הפעם, רוב הזמן נאלצתי להפריד בינה לבינם, אבל גם היא היתה מאושרת.

בילי – הגיעה עם אישתו דני. בילי היה איש עסקים, רוב העובדים שלו היו אלפים עבדים שעברו ללא תמורה, ניסיתי לגרום לו לשנות את זה אבל זה לא ממש עזר, בילי היה אדם גאה מדי.

רוני – הגיעה עם החבר שלו בוב, שניהם נראו מאושרים. רוני תמיד היה ילד די שתלטני ושאוהב להשתולל כשהיה צעיר, אבל הוא השתנה הרבה מאז בזכות בוב. אבל כגיל בסביבה הילד ההוא תמיד חוזר, והם לא הפסיקו לריב שוב.

ו… איון – בני הצעיר, אבל היחיד מבין כולם עם אישה בהריון. איון תמיד היה זה שהכי דומה לי, הוא היה אדם טוב, מתחשב, מעולם לא רב עם אחיו. אבל יותר מכל, הוא תמיד רצה שיוויון עם האלפים. "למה הם העבדים שלנו?" השאלה הזו ששאל אותי כשהיה רק בן 6, תמיד חוזרת לרדוף אותי. הוא אפילו מנע מילדים מלהרביץ לאלף אחד שעבד בבית הספר שלו, וחטף מכות על כך בעצמו, וכשהיה גדול יותר תפס תפקיד פוליטי מרכזי בממלכה במטרה לנסות לשנות דברים לאלפים, אבל כל ניסיון לכך רק גרם לאנשים לסלוד ממנו והוא נזרק מהר מאוד מהמעמד שלו. את השנים האחרונות בילה בעיקר עם אישתו בביתו. איון לא היה בקשר טוב עם רוני בגלל המפעל שלו שמעביד אלפים. איון תמיד נראה מובס, אדם שרוצה שינוי שהעולם לא מעוניין בו. תמיד ריחמתי עליו בגלל זה.

"מה אתה רוצה לשתות?" שאלתי אותו, כשראיתי אותו יושב בצד בשקט כשאישתו בצד מדברת עם האחרים. "לא תודה, אמא". "למה אתה כל כך שקט?", "לא שמעת? החגיגות בקרוב? שוב הם יענו אותם כבידור לעיני כולם. למה אף אחד לא עושה שום דבר?! למה את לא עושה שום דבר?!", "הייתי עושה אם הייתי יכולה". "את עורכת חגיגה כזו שהם סובלים!", "זה לא עד כדי כך פשוט ואתה יודע את זה!" הוא התעצבנן, קם והלך החוצה.
יצאתי אחריו "קדימה, בוא תנסה להשתחרר קצת, מה אתה עושה עכשיו?", "אני שמח ששאלת" הוא אמר ופתאום הבעת פניו השתנתה לגמרי, והוא העלה חיוך על פניו "קיבלתי עבודה חדשה, אני מטפל באלפים בקולוסיאום". "אלו שנלחמים אחד בשני?", "כן".
"למה דווקא שם?", "חשבתי שאם לא אוכל לשנות את העבודה שהם עבדים, אז שלפחות אהיה מעביד שטוב אליהם" איון שינה חזרה את הבעתו ונראה מתוסכל.

"כנסו פנימה שניכם!" אמרה נימי "הם שוב רבים!"

"אוי נו" נכנסתי פנימה להפריד ביניהם בעוד איון נשאר בחוץ, מביט לשמיים בתהייה. דאגתי לו וחששתי, לו רק ידעתי…

*המשך יבוא*